18.2.10

כתבות נבחרות בעיתון סוף השבוע.
על רבנים וחטאים
שבר גדול, ולא בטוח שלמבוגרים קל יותר להתמודד איתו. אולי להיפך. פורום תקנה היה ראוי לכל שבח עד יום שני. אחר כך הוא נגרר למאבק יוקרה מיותר, ואולי צריך לחשוב מחדש על דמות הרב החדשה שצמחה פה לאחרונה
אורי אליצור
1. אמת ושקר
איך מתמודדים עם השבר הזה, מה אפשר לומר לתלמידים שרבם הנערץ והאהוב נפל כך. בעיצומו של מעמד הר סיני אומרים ישראל למשה "דבר אתה עימנו ונשמעה ואל ידבר עימנו אלוהים פן נמות", ומהרגע הזה ועד היום התורה נמסרת מדור לדור בידי בני אדם. היא לא נשמעת בקולות וברקים מן השמים וגם לא נובעת, עם כל הכבוד, מארון הספרים היהודי. הספרים הם אילוץ שבדיעבד, הכתוב בהם ממשיך להקרא תורה שבעל פה. זה כוחה. היא נמסרת מרב לתלמיד ואי אפשר להפריד בין המסר ובין המוסר. אישיותו של הרב כלולה בתוך התורה שמקבל התלמיד. בלעדיה התורה היא אותיות מתות בתוך גווילים ישנים או אותות דיגיטליים בתוך דיסקים חדשים. אין תורה שבעל פה בלי פה. אז מה עושים עכשיו? אין ברירה, חוזרים לרגע ההוא שבו נמסרה התורה לבני אדם, ולומדים בדרך הקשה שהרב הוא לא אלוהים.
משה רבנו חטא ונענש ולא זכה להיכנס לארץ, ובכל זאת תורתו אמת. דוד המלך חטא בבת שבע, וגם ניסה לטשטש את חטאו ולהסתיר אותו עד שבא פורום נתן הנביא ופרסם את החטא ברבים, ובכל זאת אנחנו לא גונזים את ספר תהילים ולא נמנעים מלהתגעגע ולומר דוד מלך ישראל חי וקיים. תתגעגעו לרב שלכם ילדים, מותר לכם. תורתו אמת גם אם יתברר שהוא שיקר לכם בעניין מביך מאוד. ותשמרו על עצמכם.
2. תפקידכם תם
אומרים שלמבוגרים קל יותר להבין את המורכבות הזו של נפש האדם, אבל לתלמידים הצעירים צפוי משבר קשה מאוד. אני לא בטוח בזה. יכול להיות שזה הפוך. אחרת קשה לי להבין מדוע פורום תקנה - שנהג בצניעות ובאחריות כזו לאורך השנים, וגם התייצב באומץ ובמנהיגות ביום פרסום הפרשה - נגרר ביום שאחרי הפרסום למבול של ראיונות והודעות לתקשורת ועוד ועוד הבהרות ותוספות ופרטים מביכים, וחזרה שוב ושוב על המילים "מעשים חמורים מאוד", והבטחות מתוקשרות שעוד שעה יתפרסמו פרטים נוספים. המטרה הנקייה, להזהיר את הציבור מפני תקלה, הושגה במלואה עם הפרסום הראשון. למרות שההודעה הייתה מעורפלת, לא מפורשת ולא מפורטת, לא היה מי שלא הבין את האזהרה מפני קשר קרוב מדי. כל מה שבא אחר כך היה כבר סוג של מאבק יוקרה. אילו הבנתם, מורי ורבותיי, שהחיים מורכבים, הייתם צריכים להניח לרב אלון לשבת בקרב תלמידיו העצובים, לדבר על שמחה ותיקון, ולהרשות למקורביו מוכי ההלם לומר שהכול עלילה ולהטיח בכם מי שמכם להיות שופטים ולמה לא הלכתם למשטרה או לבית משפט. הרי ברור שאילו הייתה המשטרה מטפלת בעניין, אותם ממאנים להאמין היו אומרים שהמשטרה שמאלנית וחילונית, והכול מזימה של דורית בייניש. די. שלוש שנים שמרתם עליו תחת איום בשוט הפרסום. עכשיו הכיתם בשוט. מספיק. תפקידכם בפרשה הזו תם. כבודכם יגדל דווקא אם תדעו למחול עליו.
3. תרכובת נפיצה
ואולי זה הזמן לחשוב מחדש על דמות הרב החדשה שהתפתחה פה בשנים האחרונות. הרב החם שהוא גם מנהיג נערץ, גם פסיכולוג ועובד סוציאלי, גם אבא וגם חבר אינטימי לשיחות נפש. אולי זו טעות. אולי זו תרכובת נפיצה מדי, אולי זו עצת היצר של הרב. בכל הדורות היה מרחק מסויים בין רב ותלמידים. אפילו בין אדמו"ר וחסידים. חסיד היה נכנס ל"יחידות" אצל האדמו"ר לכמה דקות, והיה יושב שם בחיל ורעדה, לא בסחבקות. אולי עדיף שרב יהיה קשור ליועצים ואנשי מקצוע שהוא בוטח בהם ושאליהם הוא מפנה את התלמידים, מאשר שיעסוק בעצמו בכל תחומי הנפש של תלמידיו. אני יודע שגם פסיכולוגים נפלו לא פעם, ושבדרך כלל  נפש הרב נקייה יותר מנפש היועץ המקצועי, ובכל זאת איש המקצוע הוא נותן שירות מרוחק וזר, והוא גם מחוייב לכללי אתיקה מחמירים ומנוסחים היטב. אם אתה גם נערץ, גם אהוב כמעט בלי גבול, וגם חבר אינטימי - לפתח חטאת רובץ. התלמידים הצעירים נאלצים עכשיו ללמוד בכאב שהרב הוא לא אלוהים. גם לרבנים כדאי לחשוב על זה קצת.




 
מאלן וביידן באים לרחרח
אמנון לורד
ראש המטות המשולבים של ארצות הברית ביקר פה השבוע, וסגן הנשיא יגיע בשבוע הבא. ככל הנראה, המטרות העיקריות של הביקורים הן להבין אם ישראל יוזמת הסלמה עם איראן ושלוחותיה, ולחזק את הגורמים הישראליים המתנגדים לכך
לפי כמה סימנים מתבשל איזה מהלך אסטרטגי מצד ישראל, שעדיין איננו יודעים מהו. הסימן הבולט ביותר הוא ביקור ראש המטות המשולבים של צבא ארצות הברית, מייק מאלן, בישראל השבוע, וביקור סגן הנשיא ביידן בשבוע הבא.
ידוע שהאדמירל מאלן הזהיר מההשלכות של תקיפה צבאית באיראן. אך הוא לא בא כדי לתת אולטימטום לישראל לבל תפעל. זה לא הג′וב שלו. אפשר להניח שהוא רצה להשיג שני דברים. ראשית, להבין מה קורה. לאן פניה של ישראל. מדוע בליץ החיסולים הזה? מדוע ניתן פרסום בולט למערכה מתגלגלת של לוחמה חשאית נגד איראן ובייחוד נגד הקליינטים שלה, אנשי חמאס וחיזבאללה, במקומות הכי רגישים.
כי מלבד התחושה של הצלחה ויכולת ביצוע מפתיעה שמפגינה ישראל בתקופה האחרונה, עולה גם התחושה שלא מדובר רק בפעולות מניעה של חיסול אנשים רעים שמגיע להם. מהזווית הישראלית אנחנו שומעים הרבה דיבורים, בייחוד מצד חיזבאללה, על כך שישראל מתכננת מלחמה בלבנון. באמת? לישראלים אין שום תחושה כזאת. האם איזו פליטת פה של יוסי פלד או התנסחות לא טובה של שר הביטחון ברק יכולות להעלות בבת אחת את הטמפרטורות באזור? קשה להאמין.
אך דברים שרואים משם, כלומר מבעל-בק או מביירות או מדמשק, לא רואים מכאן. כנ"ל לגבי דברים שרואים מוושינגטון או משלוחותיה בבגדד. הקליינטים של איראן חוששים שישראל מנהלת את מסע החיסולים הזה במגמה מכוונת ליצור הידרדרות. הידרדרות שפירושה בשלב מסוים הסלמה, ולאחריה התלקחות. זאת כנראה הסיבה שהם מרבים לדבר על מלחמה.
האמריקנים רואים את זה. הם עשויים לשאול את עצמם: בשביל מה לישראל מלחמה? ולאחר שהם שואלים את עצמם, הם באים לשאול את הישראלים. אם תותחים כמו מאלן וביידן מגיעים לישראל, הם כנראה חוששים שישראל רוצה לנצל התלקחות במעטפת הקרובה לצורך מכה צבאית על מתקני הגרעין האיראניים במעגל הרחוק.
בישראל אולי משדרים מסרים כאילו אנחנו מעודדים מההתגבשות הבינלאומית בראשות ארצות הברית בנושא הסנקציות על איראן. אך לישראל אין סיבה לשים את מבטחה בצעדים האלה, ובוודאי לא בהנהגתו של הנשיא ברק אובמה. הוא לא גילה עד היום יכולת מנהיגות ונחישות שתתעלה לגודל האתגר. לא בגיוס הכוחות הבינלאומיים הדרושים כדי לסגור את נושא הסנקציות, ולא באיום צבאי אמין.
תאריך יעד הולך ובא, ושום דבר ממשי לא קורה. הבה נזכור: כשאובמה הכריז לראשונה על הושטת היד שלו לאיראן זה היה במארס של השנה שעברה, כלומר כמעט לפני שנה. אז דובר על כך שביוני, מיד לאחר הבחירות באיראן, ארצות הברית תתחיל במגעים עם האיראנים. מאז החלו מהומות וכל תאריכי היעד חלפו, כולל ההכרזה התקיפה מיד לאחר עצרת האו"ם לפני קרוב לחצי שנה, כאשר נודע לעולם על הכור בקום.
עכשיו האמריקנים עסוקים בניסיון להבין את מהלכיה של ישראל. זהות המבקרים עשויה לרמז על המטרה השנייה של הביקורים: להפעיל את משקלם האישי של ראש המטות המשולבים ושל סגן הנשיא על נקודות הלחץ המשמעותיות, כפי שהאמריקנים מבינים אותן. היו דיווחים שחלק מהעימות בין ברק לרמטכ"ל אשכנזי קשור לתפיסתו של ברק את אשכנזי כמי שאינו שש לפעולה צבאית משמעותית. טענו כי בעבר אולמרט התלונן על ברק שאיבד את התיאבון למלחמות; ועכשיו, אומרים, חזר לברק התיאבון. אם זה המצב, ברור שהאמריקנים שלחו את מאלן כדי לחזק את אשכנזי במקבילית הכוחות של דרג קבלת ההחלטות בישראל. האמריקנים סבורים כנראה שבישראל לא נוצרה עדיין התגבשות החלטית לגבי הטיפול באיראן. אולי הם סבורים שבנימין נתניהו בודד מדי בצמרת, וכי זה הזמן להפעיל לחץ מרסן בטרם ייפול הפור. זאת המחלקה של סגן הנשיא ג′ו ביידן.
קשה להאמין שיכול לקרות ההפך: שראש הממשלה נתניהו יצליח להניע את האמריקנים לפעולה. המקסימום הוא להניע אותם להחרפת הסנקציות נגד איראן. האמירה של אדמירל מאלן לגבי החשש מפעולה צבאית היא די ברורה. התמונה המתבהרת היא שהאמריקנים נלחמים מלחמה נחושה באפגניסטן, אך לגבי איראן האסטרטגיה היא להאשים את הנשיא לשעבר בוש כי בגללו התחזקה איראן והפכה למעצמה המתקרבת ליכולת גרעינית. מישהו מסוגו של זביגנייב בז′ז′ינסקי ודומיו, אולי אחד מאלה המכונים "ריאליסטים", שכנע את הנשיא אובמה כבר בתחילת הדרך שזה לא ריאלי למנוע ממדינה בסדר גודל של מעצמה כמו איראן להשיג נשק גרעיני. ביידן, בעימותים הטלוויזיוניים ערב הבחירות בנובמבר 2008, התחמק מתשובה בנוגע למניעת נשק גרעיני לאיראן. הוא העדיף לדבר על הגרעין של פקיסטן, המגמד לדעתו את הבעיה האיראנית. השקפת עולם זו היא המקור לרפיון המאפיין את מדיניות ארצות הברית בנושא האיראני.
הנחמה של ישראל היא בנושא הפלשתיני. בהודעתה של מזכירת המדינה הילארי קלינטון מלפני שבוע לגבי מדיניות ארצות הברית יש מהפך: האמריקנים מכריזים בפסקה הראשונה כי (1) יהיה מאמץ לפיתוח הכלכלה הפלשתינית והגברת יכולת המשילות של הרשות הפלשתינית, (2) יהיה מאמץ לחידוש המשא ומתן לצורך הקמת מדינה פלשתינית, (3) כל אלה יתבצעו בהתחשב בכך שיתאימו לצורכי הביטחון של ישראל – והפלשתינים (נכון, גם צורכי הביטחון של הפלשתינים!).
זה בערך סדר היום המדיני שהציע נתניהו לאמריקנים כשנכנס לתפקידו. כניסתו של טוני בלייר לתפקיד מקביל לזה של ג′ורג′ מיטשל מוסיפה ממד יותר ידידותי ויעיל לכל הקומפלקס הפלשתיני. בלייר התמחה בנושא הכלכלי ובפיתוח יכולות המשילות של ממשל פיאד. ישראל תידרש כמובן לאפשר עוד חופש תנועה לפלשתינים – בניגוד לדעתם של כמה משקיפים מדיניים וביטחוניים בימין.
בנוגע למערכה החשאית נגד הקליינטיות של איראן, גם זה יכול להיות פרס תנחומים. לאיראנים יש אינטרס מובהק לא לשחק לידיה של ישראל, מה שמשאיר לישראל מגרש פתוח בהמשך מערכת החיסולים – ואף להוסיף עליהם קמצוצי מלח גדושים על פצעים פתוחים בדמות צילומים מכל הבא ליד.
זוג מהשמיים
דני חלוץ זקוק לקדימה. קדימה זקוקה לדני חלוץ
משום מה, הרמטכ"ל לשעבר דני חלוץ מגלם בעיניי יותר מכל אחד אחר את מה שקורה בקדימה. וזאת על אף שהוא עוד לא שם. יש בו משהו חסר כיוון, לא לגמרי מחובר, לפחות כפי שנצפה במוצאי שבת בראיון לדנה ויס בערוץ 2. האם זה לא מה שמאפיין גם את יו"ר קדימה ציפי לבני?
קדימה בראשות לבני הולכת וגולשת למעמד של ′שינוי′ בזמנו. ′שינוי′ שבימיה הטובים, בראשות טומי לפיד, הצליחה לגרוף 15 מנדטים ואז התרסקה לאפס. שאול מופז מזהה את ההידרדרות ומחפש דרך לצאת ו"לחזור הביתה". אבל מופז אבוד. כמה פעמים אפשר לא לעזוב את הבית ואחר כך "לחזור הביתה"? מדוע הגיע למצבו? כבר לא מעניין. המשבצת הלאומית-ביטחונית פנויה אפוא בקדימה, ודן חלוץ, או בשמו החדש דני חלוץ, רואה אופציה למלא אותה.
"האפשרות ללכת לפוליטיקה עוברת בראשי", הוא אמר לדנה ויס. הוא הוציא ספר. הוא מתראיין בשני הערוצים הגדולים, ′ידיעות אחרונות′ וערוץ 2, בתוכנית שהיא פוליטית באופייה. מדובר אפוא בקמפיין מתוכנן של שיבה לתודעת הציבור וכניסה הדרגתית לחיים הציבוריים – קרי, לפוליטיקה. הפרופיל הציבורי שלו: לא מקבל את מסקנות וינוגרד לגביו; הוא סבור שלא נכשל. האידיאולוגיה של הליכוד – לא רלוונטית. ברור שהוא לא ילך לשם. ברור שלא ילך ל′עבודה′ וגם לא יקים קיוסק פוליטי עצמאי. אז פניו לקדימה. מפלגת לבנון וההתנתקות, המעטפות והספינים, ההון והעיתון.
הסיבה לחוסר התפקוד של לבני היא שבנימין נתניהו, שוב, בניגוד לדעתם של מגויסי תעמולת השנאה מימין ומשמאל, הצליח להשתלט על המרכז. לא חשוב איך, אבל הצליח – וללבני אין סוס מדיני, פוליטי או אידיאולוגי לרכוב עליו. יחד עם זה, ביום פקודה, כשיגיעו בחירות, קדימה ולבני לא מחוקים. בתנאי שעד אז היא תצליח לגייס סוג של נבחרת פנים חדשות. מה זה חדשות? ממש פנים חדשות במראה: כמו דני חלוץ, כמו יאיר לפיד, ואולי עוד מישהו.
אם לבני לא תהיה משועבדת לסדר יום של שמאל ולא תפסול מפלגות דתיות כלשהן, יכולה להיווצר סיטואציה אלקטורלית שתישא אותה לראשות הממשלה. למשל, צירוף של סיסמת ה"רק לא ביבי" עם הושטת יד פתוחה לש"ס ולחרדים. אם תצליח להוריד מעצמה את הדימוי של מנהיגת השבט הלבן, היא יכולה עדיין להוות איום על מנהיגותו של נתניהו – אי שם בעתיד. גם אם לה עצמה אין מנהיגות. אין קו. אין תפיסה מדינית. ולא כלכלית. אבל יש לה הון ויש לה עיתון. ויכול להיות לה מחליף למופז, שלא יאיים עליה. זה חלוץ. שגם הבהיר את התנגדותו לפעולה ישראלית עצמאית מול איראן. אל לנו לקפוץ ולהוביל את העולם בנושא איראן, הוא אמר.
הוצאה לאור, הוצאה לפועל
המקרים של עו"ד קורב והרב אלון, ובעיקר מקרהו של יצחק לאור, מלמדים שהחברה הישראלית נשארה חברה שבטית שבה מדורת השבט משמשת גם לשריפה טקסית של הקורבן התורן
יש משהו משותף בין הפרשיות של הרב מוטי אלון, המשורר איציק לאור, ולהבדיל גם זו של עו"ד אורי קורב מהפרקליטות. בשלושת המקרים בוצע חיסול ממוקד באמצעות הדלפות, וידויים, הלשנות וסגירת מעגל תקשורתי. המקרה החמור ביותר הוא כמובן של אורי קורב, שמנגנון שלם הוקם כדי ליירט אותו. והנה, כמו בלחיצת כפתור, המנגנון של תגובות ליגת החרון הקדוש סילק את התובע הפעיל מדרכה של כנופיית אולמרט. עם כל הכבוד, יש לאדם איזה רקורד, איזו קריירה, יש לו הישגים. לא מתקבל על הדעת שגורלו וגורל העניין הציבורי ייחרצו בגלל שמישהו ישב לו על הזנב והצליח להקליט איזו אמירה לא יפה בפורום זניח על השופטים, ולאחר מכן לשפוט אותו על סמך פרסום בעיתון שיש לו אינטרס מושקע בנושא שלשמו התבצע החיסול.
המקרה של הרב אלון מסובך יותר. אבל גם פה יש תחושה שהסיפור נוצר מחרושת שמועות ולא מהליך אמיתי של חקירה ולאחריה הליך משפטי. האפקט הוא של טיהורים באמצעות רצח אופי על בסיס רעוע של עובדות. במקרה של הרב אלון נראה שבמודע החליט פורום ציבורי, פורום ′תקנה′, להשתמש בפרסום תקשורתי כאמצעי ענישה, הרתעה ואזהרה. התקשורת כמובן התמסרה ברצון לכוונת הפורום והפכה את עצמה לפשקוויל אלקטרוני. זה לא נראה טוב. יש מערכת משפטית ומערכת אכיפה בישראל; החשד לעבירה של הטרדה מינית הוא לא איזה דבר שלא יודעים בישראל איך לטפל בו. במקרה הזה נעשה שימוש באופן מטפורי ב"ערוץ הקיבוץ". נטפל בעצמנו, נסגור או נפרסם לפי שיקול דעתנו. בינתיים התוצאה היא פגיעה בשמו הטוב של רב, ללא הליך משפטי.
לגבי איציק לאור, רבים ודאי חוככים את ידיהם בהנאה לראות אותו מושלך אל המוקד כשחבריו בעצמם הם אלה שמבצעים בו לינץ′ כמיטב מסורת החיסולים הסטליניסטית, ללא שום הליך חוקי מתבקש. המקרה הזה אולי יותר מהמקרים האחרים מלמד שהחברה הישראלית ביסודה נשארה חברה שבטית, שבה מדורת השבט לא רק מלכדת, אלא גם משמשת לשריפה טקסית של הקורבן התורן. לאור הוא חבר מכובד בשמאל הרדיקלי הקיצוני. הפורום שם הוא האינטרנט, הבלוגוספרה, בתי הקפה והתקשורת. שם התנהל לגביו הדיון העקרוני המוסרי המלומד על ידי מיטב האנליסטים האמונים על הדה-קונסטרוקציה, על הרלטיביזם המוסרי ועל יחסי הכוח בחברה. בבת אחת התהפך על לאור עולמו והוא גילה את צימאון הדם בסביבתו. לא שהוא לא ידע על כך.
אני לא בא לשפוט מה צריכה לעשות בחורה שנאנסה לפני כעשרים שנה. במקרה הזה, הבחורה, אשכר אלדן כהן, החליטה לספר באתר ′העוקץ′ לפני קרוב לשבועיים את סיפור האונס שלה, תוך שהיא מתארת את האנס בצורה שכל מי שעבר אי פעם על יד השמאל יודע לזהות. אבל לא פרסמה את שמו. ואכן היא גילתה אומץ בלתי רגיל בחשיפת שמה. היא אתגרה את התקשורת: נראה אם איזה עיתון גדול יהיה מוכן לפרסם את הסיפור הזה, כתבה. את עשיית הצדק במובן המשפטי היא כנראה כבר החמיצה. נשארה הנקמה. ואונס הוא מסוג העבירות שמזמינות נקמה, בייחוד אם העבריין מעולם לא נענש.
אבל מה הלאה? האם חשיפת התנהלותו המינית של לאור בפריים-טיים, כפרומו למעדן חלב, לאורך שנות דור – היא הקתרזיס  שיפתור סוגיה משפטית כתחליף להתיישנות? לאור מגלה עכשיו שהחיים הם קצת יותר מטקסט; פתאום איזה חטא קדמון הופך את סביבתו המוסרנית לעיירה אלימה מוכת אמוק המחפשת לסקול אותו למוות – באמצעים דיגיטליים.


צילום:AP


האם החולי הוא בתחרות?
דר′ אשר מאיר
איגוד המזון בהתאחדות התעשיינים קרא לממונה על ההגבלים העסקיים להכריז על רשת שופרסל מונופול, בעקבות הלחץ שהיא מפעילה על ספקיה. אבל שופרסל רחוקה מלהיות מונופול הן בצד המכירה והן בצד הקנייה. כל הסימנים מראים שהלחץ על הספקים אינו נובע מתחרות חולה וצמצום כמויות, אלא דווקא מתחרות בריאה ושוק פורח
עסק גדול יכול להביא לידי יתרון לא רק ביעילות הארגון עצמו, אלא גם בייעול העבודה של הספקים שלו. רק ארגון גדול ומשפיע יכול לאכוף דרישות ייעול על ספקים. מצד שני, ארגון גדול יכול להביא לידי צמצום התחרות לא רק בצד המכירות, על ידי צמצום ההיצע והעלאת מחירים, אלא גם בצד הקניות: קונה יחיד ("מונופסון") יכול לדרוש מהספקים מחיר נמוך מזה התחרותי, ולהסתפק בהיצע הנמוך שמחיר נמוך זה יחייב.
כאשר ′שופרסל′, רשת הקניות הגדולה בארץ, נותנת תכתיבים לספקים, איזו מתופעות הגודל האלו היא מביאה לידי ביטוי? האם הרשת היא מספיק גדולה ששווה לה לסדר את הסחורה על המדפים בעצמה, ולוותר על שירותי הסדרנים של הספקים? האם היא מספיק גדולה לדרוש הוזלות ולהבטיח היקף מכירות שיצדיק אותן? או שמא היא מנצלת את הגודל שלה כדי להכריח את הספקים להסכים למחירים נמוכים (ובהכרח לספק פחות סחורה, שכן במחיר נמוך בלתי תחרותי ההיצע בהכרח יירד), ביודעה שמעמדה המוביל בשוק ימנע ממתחרים לחטוף את המוצרים מהספקים ולספק את דרישות הצרכן?
איגוד המזון בהתאחדות התעשיינים סבור שתכתיבי הרשת מלמדים על התנהגות אנטי-תחרותית. בהודעה רשמית מסוף חודש נובמבר 2009 האיגוד "קורא לממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, להכריז על רשת ′שופרסל′ מונופול". לפי מודעה שהופיעה בכמה כלי תקשורת בשבוע שעבר, האיגוד אכן פנה בבקשה רשמית אל הרשות לנקוט צעד זה.
ובכן, בחינה מקרוב של העובדות רחוקה מלאשש טענה זאת. לפי הדיווחים בעיתונות, פלח השוק של שופרסל בקנה מידה ארצי הוא בסביבות 37%. למעשה, אין שום מקום בארץ שלא נמצא בו מתחרה קרוב שיחטוף לקוחות משופרסל, אם היא תחליט להתנהל כמונופול. בעיקר יש לה תחרות עיקשת מצד המתחרה הארצי הגדול – ′ריבוע כחול′. אך מלבדו יש לה תחרות גם מצד מאות סופרמרקטים קטנים יותר שמתחרים בשתי הרשתות ממעמד כמעט שוויוני.
יש לזכור כמו כן שעצם היותו מונופול אינו מקנה לעסק כוח שוק, בתנאי שיש כניסה חופשית. כל מאמץ לנצל מונופול על ידי צמצום מכירות והעלאת מחירים יגרה כניסה של מתחרים חדשים. איום זה אולי רחוק בתעשייה הכבדה, שדורשת תכנון של שנים לכניסה לשוק, אבל ניתן לפתוח סופרמרקט בהתראה של שבועות אחדים.
לכן הפרשנות המסתברת במאבק זה בין שופרסל לספקיה היא שהלחץ נובע מתגבור התחרות ולא מצמצומה. יש סבירות לחשוב שלמכולת קטנה או אפילו לרשת קטנה זה לא שווה להקדיש משאבים לגיוס ואימון של פועלים לסדר סחורה על המדפים, אבל לרשת ענק זה פתאום הגיוני. אותו הדבר קיים בלחץ מחירים. רשת ′וול-מארט′ בארצות הברית מצליחה ללחוץ על הספקים שלה לתת מחירים נמוכים לא בגלל שהיא מצמצמת מכירות, אלא דווקא מכיוון שהמחירים הנמוכים של הרשת עצמה יוצרים שוק ענק שיוצר היגיון כלכלי למחיר נמוך מן הספק, אשר לא יכול לוותר על לקוח גדול כל כך.
זאת לא אומרת שאין אף פעם בעיה אתית בלחץ על ספקים. ניהול כזה יכול להיות בעייתי כאשר ספקים מבצעים השקעות הון גדולות כדי להתאים את עצמם לדרישות ייחודיות מצד הלקוח הגדול. השקעה כזאת לטווח הארוך מתבססת על הנחת היסוד שהלקוח ינהג לאורך זמן במדיניות מחירים הוגנת. רבים ביקרו את הלחץ הפרוע שהפעילה ′ג′נרל מוטורס′ בשנות ה-80 על ספקיה. הספקים השקיעו מאות מיליונים בקווי ייצור שתאמו למעשה רק את ג′נרל מוטורס. לדעת רבים, היא ניצלה את האמון שנתנו בה.
אך דוגמה זו אינה רלוונטית לעניין שופרסל. תעשייני המזון בישראל לא השקיעו סכומים משמעותיים להתאים את קווי הייצור שלהם לדרישות ייחודיות של שופרסל. המוצרים הם אחידים כמעט לחלוטין.
כוח שוק של קונה יחיד (מונופסון) אפשרי ומקביל בהשפעתו השלילית על התחרות, לזה של מוכר יחיד (מונופול). לכן טוב ונכון שלרשות להגבלים עסקיים יש סמכות לטפל בשני סוגי ההגבלה. אך כל הסימנים מראים שהלחץ שממנו חוששים הספקים אינו תוצאה של תחרות חולה וצמצום כמויות, אלא דווקא של תחרות בריאה ושוק פורח.

צילום:AP

אין דרך להגזים בטלטלה והמבוכה שאחזה בציבור הדתי-לאומי עם חשיפת פרשת הרב מוטי אלון // מי יכול בכלל לקחת צד או להביע דעה, כאשר משני צדי המתרס עומדים הרים גבוהים כל כך // ומי מעודד טרור יהודי בלב הפריים-טיים
אריאל שנבל
1.    הכי מוזר לפתוח טור שכזה בבדיחה, אבל בכל זאת. איך אומרים דוב קטן? דובון. ואיך אומרים אל קטן? אלון. את הוויץ המעט ירחמיאלי הזה, המתאר במשפט אחד את מעמדו של הרב מוטי אלון בקרב חלק מהציבור הדתי-לאומי, שמעתי לפני כעשר שנים מפי אחת מתלמידותיו-מעריצותיו. איני שייך לציבור שרואה ברב אלון סוג של אדמו"ר. למעשה, רק פעם אחת ראיתי אותו פנים אל מול פנים. היה זה באחד מלילי שבועות שעשיתי בביצה הירושלמית, בעת טיש שערך בקומת האירועים של בית הכנסת היכל שלמה בירושלים. על אף שכל הבאים לאירוע היו מהציבור שאליו אני משתייך, לא הרגשתי חלק ממנו. היה קצת מוזר לראות את סממני האירוע, שלבשו גוון חרדי-חסידי מובהק, כשהקונטקסט לפחות מתיימר להיות ברוח הציונות הדתית. מה שכן, הייתה זו הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה אותו ויץ ירחמיאלי מהווה אמת של ממש ללא מעט מבני המגזר ובנותיו. הם באמת ראו ברב מוטי אל קטן.
2.    אין דרך להגזים בטלטלה ובמבוכה שעוברת על הציבור הדתי-לאומי מאז פרסום הפרשה ביום שני האחרון. לא צריך לחקור לעומק כדי לקבוע שהזעזוע הוא אדיר ושהשבר עמוק. אם לי - שמעולם לא היה חלק מצאן מרעיתו של האיש, שמעולם לא דיבר איתו, שרק מכיר אנשים שמכירים אותו - היה קשה להירדם באותו הלילה, אני לא יכול אפילו לדמיין מה עבר על המעגל הקרוב לרב, שלא לדבר על סערת הנפש שבה נתון האיש עצמו.
3.    אני לא זוכר מתי הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי על האישומים נגד הנשיא קצב. אני גם לא זוכר איפה הייתי ומה עשיתי כאשר שמעתי לראשונה על החשדות החמורים נגד אברהם הירשזון. אבל אני בהחלט זוכר את הרגע שבו שמעתי לראשונה על ההאשמות שהופנו כלפי הרב אבינר. הייתי אז בטיול בתאילנד. נכנסתי לאחת מתחנות האינטרנט ברחוב התיירים, הקוואסאן, כדי להתעדכן קצת בחדשות מהארץ. ראיתי את הפרומו לכתבה הגדולה שעמדה להתפרסם בשבת בעיתון מעריב ועיניי חשכו. כמו הרב אלון, גם את הרב אבינר הכרתי רק מסיפורים ובאופן עקיף בלבד, ובכל זאת, בדיוק כמו ביום שני האחרון, הרגשתי כאילו דוקרים גם אותי בלב.
4.    אלא שהפעם המצב מסובך הרבה יותר. במקרה של הרב אבינר - שחשוב להזכיר כי תיק החקירה נסגר מחוסר אשמה - היה מדובר בעיתון שחשף את הפרשה. במקרה שכזה כולנו יכולים לומר כמעט במקהלה - נו, עיתון חילוני, ברור שיש לו אינטרס להשחיר את פנינו. אבל במקרה הזה עומדים אנו, הציבור הרחב והדל עד מאוד בחוכמה ובפרטים, בין שני הרים נישאים שהולכים ומתגבהים, ניצבים ערוכים לקרב זה מול זה, וברור כי מי שיספוג את המכה האנושה ביותר מעוצמת הסלעים הניתזים - הם אנו. כמו שאומר המשפט הסיני - כששני פילים נלחמים, מי שהכי סובל הוא הדשא שלרגליהם. האם מישהו יכול להעז ולומר כי לרבנים כמו הרב יובל שרלו והרב יהושע שפירא, שכמעט על כל נושא אחר במרחב הציבורי יכולים להתווכח ביניהם ימים ושנים, ישנו אינטרס זר ופסול שגרם לחתום על הודעת ארגון ′תקנה′ נגד הרב מוטי אלון? האם יש דתי-לאומי אחד שמעלה על דעתו מצב שבו הרב אהרון ליכטנשטיין והרב אליקים לבנון כורתים ברית פסולה עם הרב יעקב אריאל ועוד אישי ציבור ורבנים חשובים, רק כדי להוציא את הרב מוטי אלון מהמשחק, כשכלל לא ברור מאיזה משחק מדובר?
5.    מצד שני, אי אפשר לבטל את טענותיהם הקשות של מקורבי הרב אלון, שנשמעו בימים האחרונים. מהו למעשה ארגון ′תקנה′? מהו מקור סמכותו? וממתי מוציאים אדם לגלות במקום לברר את העניינים במקומות הראויים להם, היינו מוסדותיה הריבוניים של מדינת ישראל? האם היועץ המשפטי לממשלה אכן היה בסוד העניינים, כפי שטוענים בארגון, או שמא ממש לא, כמו שטוען אחיו של הרב, בני אלון?
6.    מכות קשות ניחתות על המגזר הסרוג בשנים האחרונות. הפיצול הפנימי, ההתנתקות, הזיהוי האוטומטי של כל חובש כיפה עם קיצוני הקיצונים. הפרשה האחרונה מנחיתה עוד מכה, והפעם מבפנים. פרשות שכאלה לא אמורות להכריע מגזר חזק שמאמין בעצמו ובמטרותיו. השאלה היא האם אנחנו עדיין עומדים בהגדרות האלה. נכון להיום, אני בכלל לא בטוח.
7.    לפני שנתיים בדיוק, ערב פורים תשס"ח, שנה וחצי אחרי שנעלם במפתיע מעיני הציבור, עשה הרב מוטי אלון קולות של קאמבק. בכתבה של הדר רביד ב′הצופה′ צוטטו אז הדברים שאיתם בחר הרב לחזור ולדבר אל צאן מרעיתו: "האוויר כל כך מלא ציפייה לפורים, כל כך מלא רצון, וכל כך הרבה שמחה. משנכנס אדר מרבין בשמחה. אבל האוויר גם כל כך מלא בכאבים והכול כל כך מלא ביחד... הנה מוטלים חיינו במאזניים כמו תמיד, בין שמחת הפורים לרגעים הקשים והחושך. איך מתכוננים? איך הולכים לפורים?". הדברים נאמרו אמנם בעקבות הטבח בישיבת מרכז הרב, ועדיין, גם מי שלא מסכים כי הרב מוטי הוא אל קטן, יסכים כי בדיעבד מדובר במשפטים כמעט נבואיים. חבל רק שעוד נבואה אחת כזאת ואבדנו.

*
השבוע שודרה כתבתו הראשונה של רועי שרון ככתב לענייני התיישבות בערוץ 10. אחרי שנאחל מזל טוב על התפקיד החדש והחשוב, הבה נתמקד בדברים שאמר בחור בן 19 מיצהר במהלך הכתבה, שעסקה בימין הקיצוני. הבחור, צבי סוכות, נשאל האם עבר התעללות פיזית בעת מעצרו על ידי השב"כ, וזו הייתה תשובתו: "לא הייתה אלימות פיזית, אבל הייתה המון אלימות פסיכולוגית. אתה יודע, בלילה, שמים אותך לישון ב-11 בלילה, מעירים אותך ב-6". כאב לשניים, אני מוכרח לומר שהמשפט הזה מעודד טרור יהודי. אני, ולא מעט אבות ואמהות כמוני, רבים מהם מתגוררים בשטחים, נהיה מוכנים לעשות הרבה, אפילו הרבה מאוד, כדי לישון שבע שעות ברצף.

צילום:AP

לא נאמן למקור
הדילוג הכמעט טבעי מהזירה הספרותית לקולנועית דורש מחשבה נוספת. ללא עיבוד יסודי של השפה והסגנון, עלול המדיום הקולנועי לאבד את יתרונותיו ואת ייחודו
יעל רובינשטיין
"ובאמת בימי הריוני הייתה בינינו איזו פשרה רופפת, היינו כשני נוסעים שהגורל קשר אותם אל ספסל משותף למשך מסע ארוך ברכבת. חייבים לנהוג זה בזה שימת לב, להקפיד על נימוסים זהירים, לא להטריד ולא להידחק זה אל זה, גם לא לחטט הרבה. להיות אדיבים ורגועים. אולי גם לשעשע איש את רעותו מפעם לפעם בדיבור נעים שאיננו מחייב התאמצות הנפש. בלי להפריז. אפילו חיבה מתונה עלולה להתקשר ברגעים מסוימים"(מתוך ′מיכאל שלי′).
עכשיו נסו לעשות מזה סרט...
אדפטציות רבות נעשו במשך השנים לספרים שהפכו לסרטים. הן ספרים קלאסיים כמו ′מאדאם בובארי′ של פלובר שאף זכה לשלושה עיבודים של שלושה במאים שונים (1933, 1949 ו-1991), ′שר הטבעות′ של טולקין, ′קדמת עדן′ עם ג′יימס דין המנוח על פי הרומן של ג′ון סטיינבק זוכה פרס נובל לספרות, ו′עידן התמימות′ של אדית וורטון, שבוים בידי סקורסזה וזכה להצלחה רבה. גם ספריה של ג′ין אוסטין על המעמד הכפרי הגבוה באנגליה של המאה ה-19 זכו לעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים (משהו במלמלות ובמגשי הפורצלן האנגליים מצטלם טוב כנראה), ולמותר לציין את ′חלף עם הרוח′. אבל לא רק ספרות מופת זכתה לאדפטציות. זכו לכך גם ספרים שזה הרגע יצאו מהדפוס כמו ′הדרך′, ′הארי פוטר′ ′נער החידות ממומביי′, ′הפצוע האנגלי′, ′צופן דה וינצ′י′ ועוד רבים. בהוליווד ישנה תעשייה שלמה של עיבוד ספרים על ידי תסריטאים שעבודתם היא כמעט טכנאות נוסחתית.
בארץ, ככלל, מעטים יחסית הם הספרים שעובדו לתסריטים, אך נדמה שבשנה האחרונה חל משום מה גידול משמעותי בעשיית סרטי אדפטציה. בתחילת החורף הנוכחי צולמו ′שיעור באהבה′ (שעלילתו מבוססת על ספרו של אמיר גוטפרוינד ′בשבילה גיבורים עפים′) וכן ′שליחותו של הממונה על משאבי אנוש′ על פי א"ב יהושע. נוסף לאלו גם ′ספר הדקדוק הפנימי′ של דויד גרוסמן שצילומיו הסתיימו אך לפני שבועות מספר. יהושע קנז אף הוא זכה לשני עיבודים לספריו: ′התגנבות יחידים′ של דובר קוסאשווילי ו′בדרך אל החתולים′. שני הסרטים צולמו אך טרם הוקרנו. קדמו להם ′קופסה שחורה′, ′הקיץ של אביה", ′המאהב′,′חצוצרה בוואדי′ ′תיאום כוונות′ ועוד.
לכאורה מתבקש להפוך ספר לסרט. הקולנוע מבקש סיפור, ומה זמין יותר מספרות? אבל רבים ודאי מכירים את המשפט: ′הספר היה הרבה יותר טוב מהסרט′, משפט שנאמר כמעט באופן גורף על ידי מי שגם קרא וגם צפה. נראה אפוא שהקשר ספר-סרט בעייתי יותר ממה שנראה בתחילה.
גזור הדבק
ניתן לחלק את האדפטציות לשלושה סוגים: הסוג הראשון הוא הפיכת הספר לסרט באופן הצמוד ביותר, בנאמנות גמורה מבחינה עלילתית ואווירתית (גם אם בהשמטה של סצנות ודמויות משנה שונות). דוגמה לסרט אדפטציה מהסוג הזה הוא ′מיכאל שלי′ שביים דני וולמן ב-1974 על פי ספרו של עמוס עוז, אשר היה ראשון האדפטציות שנעשו לספר ישראלי. סוג אדפטציה זה לקה בחסר: הספר האפוף בשתיקות ובתהליכים נפשיים-רגשיים מורכבים תורגם לקולנוע אשר יסוד שפתו הוא הנראה בלבד, בהיותו מבוסס רק על פעולות חיצוניות ועל דיאלוגים, ובכך איבד הרבה מרבדיו. מעבר לכך, האדפטציה לא השכילה לממש את יתרונותיו של המדיום הקולנועי, ולנצל את דרכיו השונות בתכלית מהכלים הספרותיים לספר את הסיפור, והתחושה הכללית היא שבסרט ′לא קורה כלום′. אף על פי כן, אני חייבת לסייג ולציין ש′מיכאל שלי′ נחשב באיזשהו אופן לסרט מעניין ובעל קסם, הנלמד בבתי ספר לקולנוע. מן הסתם הוא אף האדפטציה המפורסמת ביותר שנעשתה כאן.
בתוך סוגת האדפטציה הזאת צריך לכלול סעיף שני: סרטים הדומים מאוד למקור הספרותי שלהם, אך שבהם הקולנוע מצליח להיות נוכח בצורה מסוימת.
′מישהו לרוץ איתו′ הוא דוגמה לעיבוד הדומה מאוד לספר שעליו הוא מבוסס, אך יש לו ערך קולנועי מוסף. ערך זה הוא הפיכתה של ירושלים למעין דמות נוספת. גם הסרט ′בופור′, המבוסס על ′אם יש גן עדן′ של רון לשם, דומה למקורו, אך ישנם כמה הבדלים שהבולט שבהם הוא שהספר בנוי ממונולוגים של לירז, הגיבור, והסרט לא, אך השימוש הבולט היחיד בשפה הקולנועית הוא הדימוי הוויזואלי החזק של הבופור כמבוך - דימוי שנתפס כאמירה של הסרט כולו.
עיבוד מחודש
הסוג השני של סרטי אדפטציה הוא סרטים הדומים לספר ומזכירים את עלילתו, אך כאלו שעברו עיבוד תסריטאי מאסיבי המנצל את השפה הקולנועית. לדוגמה: ′תמונות קצרות′ (Short Cuts), סרטו של רוברט אלטמן, התבסס על שנים עשר סיפורים קצרים של הסופר האמריקני ריימונד קרבר שסיפוריו מאופיינים בשפה מינימליסטית ורזה, ולכן הם יותר תיאור מצב והלכי נפש מאשר התרחשות סיפורית. אלטמן הצליב בין הסיפורים ובכך עיבה אותם והפך את המצבים להתרחשויות. למשל, דורין, מלצרית הדיינר קשת היום מהסיפור ′הם לא בעלך′, היא גם הדורסת של הילד סקוטי מהסיפור ′דבר קטן וטוב′. בסיפור המקורי של קרבר לעומת זאת אין לדורס/ת כל סיפור והיא סתם מכונית חסרת פנים שפגעה בסקוטי והמשיכה בדרכה. בכך עשה אלטמן ′ארגון מחדש′ במעבר מהספרות לקולנוע, ויצר זוויות נוספות point of view)) של הסיפור שמשפיעות מהותית על המהלכים הבאים. אקט קולנועי בולט נוסף בסרט הוא בעצם המעבר מסיפור לסיפור בתוך יחידת סרט אחת. המעבר נעשה על ידי ′קאטים′ המהווים את הליבה של השפה הקולנועית, כפי שניסח סרגיי אייזנשטיין בעקרון המונטאז′: "בחיבור של שני שוטים, אחד טוען במשמעות את השני. המשמעות של רצף השוטים יכולה להיות שונה מאשר של השוט הבודד", קל וחומר בחיבור רצף של סיפורים. הסרט מסתיים ברעידת אדמה בלוס אנג′לס, העיר שבה מתרחשים כל הסיפורים (בסיפוריו של קרבר אין זיהוי ספציפי למקום), והמצלמה עוברת מדמות אחת לשנייה, תופסת אותה ברעידת האדמה ′שלה′, ובכך מתארת את אמריקה כבית אחד, מתפרק ומתפורר. אלו רגעים שרק הקולנוע יכול לתפוס באופן כל כך מזוכך.
דוגמה נוספת הוא הסרט ′אפוקליפסה עכשיו′ של קופולה, המבוסס על הספר ′לב המאפליה′ - ספר צנום של ג′וזף קונארד שהתפרסם לראשונה ב-1899, המתרחש בקונגו הנשלטת באכזריות קולוניאליסטית בידי המלך הבלגי לאופולד השני במאה ה-19. בספר, נשלח מלח בשם מארלו על ידי חברת מסחר כדי להציל את קורץ, סוחר ששלחה מטעמה ונהפך לשליט על הילידים ולאל למחצה.
ביצירה הקולנועית מארלו הפך לוילארד, שליח מטעם הצבא האמריקני, כאשר מטרתו המוצהרת היא להרוג את קולונל קורץ שהפך לשליט שם. יש אפוא דמיון רב בהשראה ובעלילה הכללית, אך התסריט עבר עיבוד שהותאם למלחמת וייטנאם של המאה ה-20, על כל המשתמע מכך. הסרט כלל ביקורת חריפה על התקשורת ואף הכיל סצנות שלא יכלו להתרחש במאה ה-19. אגב, סופם של קורץ הספרותי וקורץ הקולנועי - זהה. שניהם מתים כשמילותיהם האחרונות הן: "האימה... האימה.."..
פיצוח האדפטציה
הסוג השלישי של סרטי אדפטציה הוא סרטים שבהם התסריט מתרחק מהמקור הספרותי שלו, ושואב ממנו רק את הנושא המרכזי, את לב הדיון, את גרעינו המוסרי-רעיוני. הדרך הזאת לפיצוח אדפטציה קשורה לדעתי גם לדיון על ′מה זה קולנוע יהודי′, וגם לשאלה האם אפשר לעשות קולנוע כזה. נראה לי שבוודאי ניתן לעשות קולנוע יהודי, אך לא בדרך של המחזת סיפורי התנ"ך או סוגיות תלמודיות, ואפילו לא בהבאת סיפורים של דמויות חובשות כיפה ושומרות שבת. הדבר צריך להיעשות בדרך של העברת ′התימה היהודית′ לקולנוע ובניית סיפור חדש סביבה.
סביב המושג המכונן ′עשרת הדיברות′ יצאו שני מוצרים קולנועיים, השונים זה מזה באופן מוחלט. הדקלוג (ביוונית: דֶקָה = עשר, לוֹגוֹס = דיבור) של קז′ישטוף קישלובסקי הפולני הוא סדרה בת עשרה סרטים: ′הדיבר הראשון′, ′הדיבר השני′ וכן הלאה, המתרחשים במציאות חייהם הפשוטים של דיירי בניין דירות אחד בפולין הקומוניסטית של שנות ה-80, ואשר יוצרים מארג מאופק ומכמיר לב של סרטים המתעסקים באהבה, בקנאה, במוות, באמונה, ביחסי הורים וילדים - חומרים מהם מורכבת חברה אנושית באשר היא. כל סרט נבנה סביב שאלה מוסרית העולה מהדיבר, כאשר הבחירה בסיפור היא כשלעצמה כבר פרשנות של הבמאי. למשל ′הדיבר הראשון′ (′אנכי ה′′) מספר על ילד יתום מאמו שאביו ודודתו מגדלים אותו. אביו הוא מתמטיקאי שכלתן, המלמד את בנו לחשב את יציבות הקרח כך שיֵדע מתי אפשר לצאת לגלוש. אבל למרות החישוב המדויק, הקרח נשבר בגלל פרמטר חוץ מדעי שהאב לא לקח בחשבון, והילד טובע בתוך הקרח. הפרשנות לדיבר יוצאת מהסיפור עצמו – א-להים הוא מעל למדע והעולם שהוא מנהל לא עובד כמו מתמטיקה. מי שחי כך יתבדה יום אחד וישלם מחיר יקר. אגב, בכל עשרת הסרטים מופיעה דמות קבועה שעוברת בפריים לשניות ספורות ונבלעת בתוך הסצנה, כך שאפשר בקלות להחמיץ אותה. זוהי דמותו המטפורית של ′אלוהים′ (או, סביר יותר בהתחשב בזהותו של היוצר, של ישו).
לעומתו, הסרט ′עשרת הדיברות′ של ססיל דה מיל משחזר את האופי התקופתי של מעמד הר סיני. הוא מספר את סיפור יציאת מצרים ואת קבלת ′עשרת הדיברות′. כמובן שיש בסרט גם פרשנויות מסוימות למאורע ולתכניו, אבל בסופו של דבר הוא אינו מתעסק במהות הפנימית של התהליך אלא עומד בעיקר על שחזור ′האירוע הגדול′ שנותר חיצוני בלבד. הסרט היה מועמד לפרס אוסקר בשש קטגוריות, וזכה לבסוף רק בפרס האוסקר על אפקטים...
ויש גם דוגמה ישראלית: לפני עשר שנים נעשה סרט (טלוויזיה) בשם ′לילה ללא לולה′, המתאר לילה הזוי אחד בחייהן של כמה דמויות שנתקלות בגופתה של לולה השרועה על הכביש וסבורות שהן דרסו אותה וגרמו למותה. כל דמות מתחמקת בדרכה מלקיחת אחריות ובורחת מהמקום. בכך למעשה הדמויות מונעות מעצמן לגלות את האמת, והיא שלולה, בחורה דיכאונית, לא נדרסה, אלא התאבדה על ידי קפיצה מגשר אל הכביש. בעיניי זו אדפטציה לסיפור ′עגלה ערופה′ (דברים כא, א-ט) שבבסיסו עומדת מציאות עגומה של זילות חיי אדם על צורותיה השונות (גם ההתאבדות של לולה עצמה מבטאת זילות זו) ושל חוסר יכולת לקחת אחריות, בנוסח ′ידינו לא שפכו את הדם הזה′.
טעות מובנית
דוגמא נוספת מזווית שונה מעט הם הסרטים ′כוחו של מקרה′ (באנגלית תורגם הסרט בשם "Blind Chance"), אף הוא של קישלובסקי; בעקבותיו ובהשפעתו גם ′דלתות מסתובבות′ הבריטי; ו′ראן לולה ראן′ הגרמני - שלושתם אדפטציה אפשרית ל′בחירה חופשית′, ′גורל′ ו′השגחה′.
הסרטים בנויים כסיפורים מתפצלים. ההתחלה היא אחת, אך כשברגע מסוים כשפרט אחד משתנה, משתנה בעקבותיו מן הקצה אל הקצה כל מסלול חייו של הגיבור וגורם לכמה מציאויות סיפוריות אופציונליות להתרחש במקביל. אצל קישלובסקי זהו ויטק שרואה את הרכבת שלו יוצאת מהתחנה ורץ בעקבותיה. כאן חל הפיצול: בפעם הראשונה ויטק מספיק לעלות לרכבת, פוגש שם באיש מפלגה, הופך לקומוניסט אדוק ועוצר מתנגדי משטר, ביניהם אח ואחות. בפעם השנייה ויטק מאחר לרכבת ונעצר בידי המשטרה. בכלא הוא פוגש כמה מתנגדי משטר, מצטרף אל פעילותם ונישא לאחת מהם (האחות שעצר בסיפור הראשון). גם באפשרות השלישית יחמיץ ויטק את הרכבת, אלא שאיחורו יגרום לו לשוב ללימודים, להפוך לרופא מצליח, לשמור על ניטרליות פוליטית ובסוף להיהרג בתאונת מטוס חסרת פשר. זהו סרט ששואל שאלות על הזכות והחובה לבחור, על גורל עיוור - או לא, על מיהו האדם - בוחר או נבחר, ועל המשמעות של בחירותיו - תחומים של מושגים מופשטים-פילוסופיים שהקולנוע מצא את דרכו הייחודית לטפל בהם.
בעבר הלא רחוק נעשה ניסיון נועז לעבד את ספריו של ש"י עגנון לתסריט הנשאר נאמן לתקופה ולשפתו הייחודית (כתבתי על כך במוסף זה בעבר). כרגע לא נראה שהסרט יופק בקרוב. כמו כן, התקיים ביוני האחרון יריד שמטרתו לעודד יוזמות משותפות בין שתי הזירות, הספרותית והקולנועית. ליריד הוזמנו מו"לים וסוכנים ספרותיים שהציגו ספרים המתאימים לעיבוד קולנועי בפני מפיקים ויוצרי קולנוע במטרה להפוך ספרים לתסריטים. מן הסתם הניסיונות הללו יולידו הצלחות יחידאיות פה ושם, בעיקר ספרים שיעברו עבודת עיבוד מעמיקה עד שיהפכו לתסריט, אבל כרעיון גורף הוא לא מוצלח לדעתי. המשפט (המרגיז) ′הספר היה הרבה יותר טוב′ הוא טעות מובנית. שמירה על הבדלה ברורה בין השפות והעמקה של הייחודיות של כל אחת מהן הן המפתח ליצירות טובות יותר.


צילום:AP



ללא שונאים, ללא מרפקים, ללא עבודה
לאחר כמעט 50 שנה ליד המיקרופון ומול המצלמה, ללא בדל של שערורייה לרפואה, הועזב דניאל פאר מרשות השידור. כעת הוא מוכן לספר על העזובה השולטת במסדרונות רשות השידור, על הדחות תמוהות מתפקידים, ועל רעיונות שלו שנגזלו בידי קולגות. אבל הוא לא מאשים איש. אולי את עצמו, על שלא ידע להידחף
יעקב בר-און
אקורד הסיום היה מינורי, והאווירה אפרורית ונטולת ברק. "כאן סיימתי, השידור חוזר אליכם ל′ערב חדש′" - כך סיים דניאל פאר מבזק חדשות קצרצר, ונפרד מ-47 שנות שידור ציבורי, מערטל את רשות השידור מעוד אחד מסמליה. המנחים התורנים באותו ערב, טלי ליפקין-שחק ורונן ברגמן, הגיבו בקורקטיות והמשיכו בשידור כאילו לא היה פאר מעולם.
נעלבת?
"נו טוב, הייתה להם תוכנית להגיש", מסנגר פאר כדרכו על עמיתיו. "לא היה להם זמן להבלים".
זהו בדיוק דניאל פאר, ′מיסטר קלין′ של רשות השידור. כמעט יובל שנים ליד המיקרופון או מול המצלמה, וללא בדל שערורייה לרפואה. השקט נשמר גם לאחר שירד המסך על הקריירה השידורית שלו. הרשות שהיה מאבני המסד שלה לא כיבדה אותו במטחי כבוד או בזיקוקי דינור. את דברי השבח אפשר היה ללקט פה ושם בכלי התקשורת ובבלוגים באינטרנט.
שלושה ימים לאחר יום העבודה האחרון שלו ברשות השידור, פאר מופיע לראיון מעונב ובבלייזר בהיר. בדיוק כפי שהכרנו אותו עשרות שנים, בתיווך מסכי הטלוויזיה. דומה שעוד רגע יעלה לשידור, כרגיל. אבל לא. כך הוא מגיע מחלטורה באולפני הרצליה. הוא כבר מחוץ לרשות, אך ממשיך לדבר על מקום העבודה רב השנים שלו בלשון "אנחנו" ו"אצלנו". כמו תמיד הוא שומר פאסון. אל תצפו ממנו שפתאום יסתער על מתרסים. אבל דווקא המתינות שמאפיינת את דברי פאר – אדם שלפי עדות חברו הטוב יעקב אחימאיר מעולם לא נתפס צועק על זולתו - מטלטלת ומקוממת. דומה שממנה מזדעק מצבה העגום של רשות השידור, שוויתרה כליל על שירותיו.
מתברר שלא הייתה זו פרידה בהסכמה מוחלטת. פאר קיווה להמשיך איכשהו. "בשיחה שהייתה לי עם מנכ"ל הרשות, מוטי שקלאר, העליתי כמה רעיונות", הוא מספר. "הרעיונות טובים בעיניי, הגיב המנכ"ל, אבל בקושי יש כסף למשכורות. כשירחיב, אם ירחיב ותהיה רפורמה, אולי".
חוזה מיוחד?
"איפה?! חיים יבין המשיך אל מעבר לגיל הפרישה, 67, רק כי היה לו ′מבט′. יעקב אחימאיר, שמבוגר ממני בחמש שנים, ממשיך עם ′רואים עולם′. ומה יש לי? מאז שירדה ב-94′ התוכנית ′על גלגלים′ לא היה לי בטלוויזיה בייבי משלי, ואני עושה עבודה שגרתית, גם אם חשובה כשלעצמה. עורך משנה של ′מבט′, מגיש מבזקים, עורך בסופי שבוע, מדריך כתבים. לא משהו משל עצמי. זה אולי מקל את הפרישה".
יש חיים אחרי?
"לפחות ברגע הראשון זה לא נראה נורא, מה גם שהייתי עסוק בכל מיני עניינים ביורוקרטיים. אולי אין פסול בלקום בבוקר ולומר: יא, כל היום לפניך, איזה כיף! לא צריך לומר אוי-ויי".
אי אפשר גם להאשים אף אחד. הרי החוק מחייב פרישה לגמלאות.
"וזה מצוין! כמובן, בתנאי שהעובדים נערכים לקראת הפרישה עם פנסיה סבירה. אצלנו, עובדי הרשות, היא לא מי-יודע-מה. אולי לא ממשיכים לחיות באותה רמת חיים, אבל אפשר להתקיים. יופי! השקעת שנים בעבודה? השכמת קום לקראתה וחזרת מאוחר בערב? אולי הגיע זמנך להירגע?"
ומי שברצונו להמשיך לעשות ולתרום?
"אם ניתן להמשיך במקום העבודה, קדימה! ייתכן שאילו הימים אצלנו היו כתיקונם, אולי הייתי ממשיך במשהו. אבל אין זה סוד שברשות השידור הימים אינם כתיקונם".
קוקייה בשולחנות זרים
"הרשות חולה", ממשיך פאר. "עתידה לא מובטח, על אף שאני מסופק מאוד אם מישהו יעז לסגור שידור ציבורי. כחולה, היא נזקקת לטיפול רפואי דחוף. לדעתי, הטיפול הזה עלול לכלול גם קטיעת איברים (מצחקק). אולי זה נשמע נורא, אבל כדי שהחולה ימשיך לחיות, ייתכן שאין מנוס. העובדים מסכימים שמשהו רקוב וחייבים לשנות. השאלה היא אם תוך כדי המשא ומתן לא ישפכו את המים עם הילד".
כשאתה אומר ′העובדים′, אתה כולל גם את ועד הטכנאים החזק?
"את כולם, כולל הוועד שלהם, החזק במיוחד, שעלול להיפגע יותר בקיצוצים. בסך הכול, כולנו באותה עגלה".
כמגיש חדשות, היכן הרגשת את החולי?
"מהדורת ′מבט′ קוצצה מ-45 דקות לחצי שעה. תוכניות הוקפאו. מרבית השידורים הם שידורים חוזרים. קידומם של עובדים מתעכב. אין כסף לשיפוצים טכניים. אם תבוא, תבחין בבלטות שזזות. פה ושם יש דליפות מהתקרה. יונים נשמעות הומות בכל מיני חרכים".
אתה מדבר על בניין הטלוויזיה של הערוץ הממלכתי?
"ממש. וזה לא אמור להפתיע. אל נשכח שבמקור הוקם הבניין בעבור ענף אחר לגמרי - מלטשות יהלומים. זה קרה כאשר יהלומני ירושלים רצו להתרחק מהגבול המסוכן עם ירדן. מיקום הטלוויזיה בבניין היה אלתור. מאז קיימת תוכנית גרנדיוזית להקמת בית רשות השידור במתחם הישן של בית החולים ′שערי צדק′. כיום יש שם אולפן חירום, משרדים של הנהלת הרשות ושלט המבשר ′פה תקום′. התוכנית נשארה באחת המגירות.
"זה מזכיר לי שכאשר הגעתי ב-62′ לעבודה ב′קול ישראל′, באולפנים הישנים ברחוב הלני המלכה, נאמר לי לא להסתכל על הבניין המרופט והממורטט. עוד חזון למועד, אמרו. בגבעת-רם ליד האוניברסיטה יוקם בית הרדיו - מי חשב אז שתהיה טלוויזיה כל כך מהר? - ויבוא לציון גואל. מעניין באיזו מגירה מסתתרות כל התוכניות. בבניין הטלוויזיה, מכל מקום, התנאים לא השתפרו במשך השנים. אני לא רוצה להצטייר כאחד שמקטר, אבל זאת עובדה שאין בטלוויזיה חדרים לכולם".
לך לא היה חדר?
"לא חדר, לא שולחן, אפילו לא מגירה. בימים שעשיתי את ′כלבוטק′ ואת ′על גלגלים′, היה לי המפתח לחדר של התוכנית, ואכן הרגשתי בעל בית. מה לי כי אלין? נראה שזה לא רק אצלנו, בטלוויזיה. חברי הטוב אריה גולן, איש ′קול ישראל′, מספר שגם לו אין חדר, אבל לפחות יש לו מגירה. אני הצלחתי לקבל פעם חצי מהשולחן של החזאית שרון וכסלר. כלומר, התחלקנו חצי-חצי באותו שולחן. יום אחד מצאתי במקומי כתבת צעירה. שאלתי ′מה את עושה פה?′, והיא השיבה ′שלחו אותי להשתמש במחשב שעל השולחן כדי לכתוב את הדברים שלי′.
"אני לא אחד שמגרש. מאז, בכל פעם שבאתי לשם, חצי השולחן היה תפוס. כך הלכה לי הפינה. פעם גם היה לי חצי שולחן אצל אלישע שפיגלמן - כפי שאתה שם לב, בטלוויזיה תמיד מדובר על חצאים. כשחזרתי מטיול בחו"ל, לא היה זכר לחדר".
אולי המציאות שאתה מתאר היא גם באשמתך?
"אולי. הרי יכולתי להפוך שולחן ולטעון ′הלו, מגיע לי!′. מצד שני, אני חוזר ומזכיר שלא הייתה לי בשנים האחרונות תוכנית משלי. כל מה שהייתי צריך זה מקום לשבת כדי להעביר שעה-שעתיים לפני המבזק של חמש".
אז מה עשית?
"כמו קוקייה הייתי רועה בשדות זרים. רואה חדר פתוח, נכנס אליו. כשהיה מגיע בעל הבית, הייתי עובר לחדר אחר וחוזר חלילה".
המציאות הזאת נראית לך תקינה?
"בוודאי שיכול היה להיות נחמד לו היה לי מקום משלי, אבל התנאים לא אפשרו. אולי גם לא זעקתי מספיק. גם כשנשמטו מידיי תוכניות כמו ′כך היה′".
הסיפור של דניאל פאר עם ′כך היה′, רצועת השידור היומית של קטעי ארכיון ונוסטלגיה, כרוך לדבריו בכאב לב מראשיתו ועד סופו. "זמן קצר לאחר שניצן חן התמנה למנהל חטיבת החדשות, הוא החליט שהמבזקים לא יוגשו על ידי מגישים מבוגרים. בערוצים אחרים, טען, מגישים אותם הצעירים, ואצלנו רק חתיארים. בסופו של דבר, מבוגרים שאינם נראים צעירים בהרבה ממני המשיכו, ואני הייתי המבוגר היחיד שהוסר מההגשה. היו חודשיים-שלושה-ארבעה שלא עשיתי כלום. נעצבתי אל לבי.
"עוד קודם לכן, לפני שהגיע ניצן, הגשתי הצעה לתוכנית מאוצרות הסרטייה. לא קיבלתי שום תגובה. בעצם, לא הופתעתי. יום אחד ניצן קורא לי ואומר שהולכים לעשות תוכנית מאוצרות הסרטייה. אורו עיניי. ואז הוא מוסיף: ′יגאל רביד יגיש את התוכנית, ולך תהיה שם פינה יומית של חמש דקות′. אתה מופתע? אני לא. כבר קרה לי דבר דומה בעבר - הצעתי לאחד ממנהלי הטלוויזיה תוכנית של בית דין לתביעות קטנות, ובסופו של דבר הוא הגיש אותה בעצמו. לא אגיד את שמו, כי אינני נוהג ללכלך". ההמשך ב"דיוקן"

צילום:AP


צפון קוריאה: משהו זז? / משהו זז בצפון קוריאה?

הסנקציות הבינלאומיות נגד צפון קוריאה הובילו לסנקציות פנימיות של המשטר נגד האזרחים. למשל, רק בני 40 ומעלה מורשים לקנות בחנויות פרטיות ברחובות. שלא כבעבר, האזרחים הגיבו במחאות אלימות
עמיאל אונגר
בעוד תכנית הגרעין האיראנית מושכת את מרבית תשומת הלב, כמעט שכחנו שהעולם מתמודד עם תיק גרעיני נוסף -  זה של צפון קוריאה, שברשותה כבר קיים נשק גרעיני. על התנהלות המשטר המטורף בצפון קוריאה אפשר רק להמר, אבל לאחרונה, נוכח הקשיים הכלכליים, נראה שקיימת שם נכונות לחפש פשרה שתחזיר את צפון קוריאה לשולחן הדיונים מול ארה"ב, רוסיה, סין, יפן ודרום קוריאה.
המנהיג האהוב קים ג′ונג איל חגג לאחרונה את יום הולדתו ה-68 וחילק ברוב נדיבות מתנות לכל ילדי המדינה, אבל אזרחי המדינה לא ממש התרשמו. לאחרונה ביצע המשטר רפורמה מוניטארית, שעל פיה מבוטלים השטרות הישנים ונאסר השימוש במטבע זר. האזרחים התבקשו להחליף את השטרות שבידם בשטרות חדשים, מהלך שאִפשר למשטר להחרים חלק מהרכוש הדל של נתיניו. בנוסף, המשטר פגע לאחרונה בחנויות הפרטיות - שסתום הלחץ הוותיק בכלכלות המחסור הקומוניסטיות. השלטונות צמצמו את שעות פעילותן של החנויות וקבעו כי רק בני 40 ויותר יכולים להשתמש בהן. התגובות הפעם היו אלימות. אזרחים צפון קוריאנים זרקו את הכסף הישן לאוויר, לים או לתוך המדורה, ובכך חטאו כפליים - לא החזירו את הכספים לבנקים כפי שהצטוו, וחמור יותר - השחיתו את דמותו של המנהיג הנערץ קים.
המצב הביטחוני אמנם בשליטה, אבל עצם העובדה שישנם דיווחים על מרי אזרחי מהווה חידוש עבור המשטר הקומוניסטי. קים הבטיח שבשנת 2012 – 100 שנה להולדתו של אביו, קים איל סונג, מייסד המשטר הקומוניסטי – כלכלת מדינתו תשגשג. ברור שבלי הורדת הסנקציות שהוטלו על צפון קוריאה עקב הניסוי הגרעיני, המילה שגשוג תהיה בגדר לעג לרש. הסנקציות הצליחו לפגוע גם בתעשיית הנשק הצפון קוריאנית שהכניסה למדינה כמיליארד דולר לשנה. המצוקה דרבנה את צפון קוריאה לפנות לאמריקנים ולהציע להם לחדש את החיפושים אחר חיילים אמריקנים שנהרגו במלחמת קוריאה, וכמו בעבר - תמורת תשלום של כמה מיליונים.
אולם התקוות העיקריות של פיונגיאנג נשואות לסין, שעל פי הידיעות מגבשת תכנית השקעה בצפון קוריאה בהיקף של 10 מיליארד דולר. הסינים יכסו 60% מההשקעה. הכסף ינוצל להקמת תשתיות לרכבת ולנמל, וכן לבניית 100 אלף דירות בבירה. אולם הכול יהיה תלוי בחזרת צפון קוריאה לשיחות עם רוסיה, סין, ארה"ב, יפן ודרום קוריאה. הפשרה המתגבשת היא שהאמריקנים לא יערימו קשיים בפני יישום תכנית הסיוע ולא יגדירו אותה כביטול הסנקציות, וכך תוכל צפון קוריאה לחזור לשיחות (כמובן, כמו בשיחות הקודמות אין ערובה שגם הפעם הן לא ילכו סחור סחור לשומקום).
הסינים מגלים פעילות רבה בניסיונותיהם לחדש את השיחות. סגן שר החוץ הצפון קוריאני, קים קאי-גוון, בילה חמישה ימים בבייג′ין לאחר ביקור ראש המחלקה של המפלגה הקומוניסטית הסינית ליחסי חוץ בפיונגיאנג. מלבד ביטול הסנקציות, הצפון קוריאנים דורשים הסכם שלום בינם לארה"ב - צעד שיקטין מבחינתם את הסכנה שהאמריקנים יפעלו למוטט את המשטר בפיונגיאנג. גם להם ברור שהישג כזה הם לא יקבלו בשלב הראשון, אבל מותר לדרוש.
הפעלתנות הסינית בעניין צפון קוריאה נראית אנטיתזה למקלות שהיא תוקעת בגלגלי המאבק באיראן. חלק מהמוטיבציה הסינית מוסבר אולי ברצונה של סין לדחות את הביקורת על שהיא פועלת רק ממניעים אנוכיים בזירה הכלכלית, המדינית והאקולוגית, אולם הסבר הגיוני יותר הוא רצונם להדק את היחסים עם יפן ודרום קוריאה, שתי המאוימות העיקריות מהנשק הצפון קוריאני, ובכך אולי להחליש את ההשפעה האמריקנית בסיאול ובטוקיו.
לאחרונה הודקו היחסים בין סין, דרום קוריאה ויפן. פקידים דרום קוריאנים מסרו ששלוש המדינות מנהלות שיחות על הקמת מסגרת ביטחונית משולשת שתאפשר לקיים שיחות על בסיס קבוע ולהגביר את שיתוף הפעולה הביטחוני והצבאי. שיתוף כזה עודנו רחוק מממדי שיתוף הפעולה בין האמריקנים לדרום קוריאה וליפן, אבל לפני כמה שנים גם המסגרת הזאת הייתה נראית הזויה. מי שמאיצה את הידוק היחסים היא ממשלתה החדשה של יפן, שבניגוד לקודמתה הליברל-דמוקרטית אינה מדברת בשתי שפות בכל הקשור לתקופת האימפריאליזם היפני בסין ובקוריאה. לדוגמה, בביקורו בסיאול בשבוע שעבר התנצל שר החוץ היפני קטסויה אוקדה בפני מארחיו, ואמר: "אני בהחלט מבין לרוחם של הקוריאנים ואני מאמין שאסור לנו לשכוח את הקרבנות שהיו". גם החלפת הממשלה בדרום קוריאה בממשלה בעלת עמדות נוקשות יותר כלפי הצפון מסייעת בגיבוש ציר הדוק יותר. העמדה המשותפת של יפן ודרום קוריאה היא שאין לרכך את הסנקציות, ועל אחת כמה וכמה שאין להזרים לצפון קוריאה סיוע מאסיבי בטרם תנקוט פיונגיאנג צעדים להתפרקות מנשקה.
סין בינתיים צופה קשיים ביחסים בין וושינגטון לטוקיו על רקע סוגיית הבסיסים הצבאיים האמריקניים על אדמת יפן, ובמיוחד באוקינווה. נוכח המתיחות הגוברת בין סין לארה"ב יש לסינים אינטרס לערער את הברית בין יפן לארה"ב. מנגד, הסינים מבינים שאם יפן תרגיש מאוימת על ידי הפצצה הצפון קוריאנית צפויים להתעורר ביפן קולות הדורשים שיפן תשיג נשק גרעיני, ואם יישבר הטאבו המרוץ הגרעיני עשוי להתפשט לדרום קוריאה, ומי יודע, אולי אפילו לטייוואן. את ההתפתחות הזאת נחושים בבייג′ין למנוע בכל מחיר, אפילו ביותר מעשרה מיליארד דולר.


צילום:AP

שר החוץ, אביגדור ליברמן?

האם שר החוץ אביגדור ליברמן משרת את מטרותיה של ישראל ומציג תפיסה חדשה בעולם החוץ הישראלי? או שאולי מדובר בשר חוץ שגורם נזקים למדיניות הישראלית בעולם ומושך אל מדינת ישראל אש מיותרת?


הרב יניב חניא
אמת עדיפה על צביעות

את החלוקה ה"מסורתית" בין משרד החוץ למשרדים המעשיים יותר, אנחנו מכירים מההיסטוריה של העולם ומהתנהגות העולם סביבנו. בארצות הברית, ידוע לכולם, ישנו הבדל מסורתי ביחס לישראל בין הבית הלבן וצוותו לבין מחלקת המדינה. התפיסה היא, משום מה, שמשרדי החוץ הם רכים כאלה, לא עקרוניים, מיישרים פינות וכדומה. הדיבור הדיפלומטי הוא לא ישיר, מתחמק וממילא גם לא אמיתי.
אולי יש כאן גם נקודה עקרונית שעליה אומר הרב קוק ב"אורות התורה", שמי שעוסק בתורת ישראל מתחזקת אצלו התחושה הלאומית, ואילו מי שעוסק בתורות הכלליות מקבל את תורת המוסר הכלל עולמית.
זוהי טעות. השקר הדיפלומטי הביא לעולם צרות רבות וגדולות, החל מהסכם הדמים המפורסם של צ′מברליין עם היטלר ועד ליחס המוזר שמגלות מדינות העולם כלפי איראן. בדרך נערמת ערימה גדולה ולא פשוטה לעיכול של שקרים דיפלומטיים, הסכמים שערורייתיים ומדיניות חוץ פייסנית כלפי צירי רשע כאלה ואחרים.
בנוגע למדינת ישראל, הגיע הזמן שמדיניות החוץ תהיה ישירה יותר, אמיתית וקרובה יותר לצרכים של מדינת ישראל. שרי החוץ, למרות מסיבות הקוקטיילים בשגרירויות והחנופה ההדדית (אני זוכר את ההלם שלי כשלמדתי בפעם הראשונה שכל שגריר נקרא בשפה הדיפלומטית "הוד מעלתו") - צריכים לזכור שהם נציגי המדינה ולא אנשי או"ם, שהוא דוגמה נוספת לכישלונה של מדיניות חוץ פשרנית שכל עניינה לקיים קשרים רופפים ושקריים על בסיס "שוויון", "אחווה" ואי אמירת האמת.
על פי זה, אביגדור ליברמן הוא שינוי מרענן. אחרי שציפי לבני ניסתה להיות סוג של יוניפי"ל במבצע עופרת יצוקה, ואחרי השנים הקשות מבחינת מדיניות החוץ העצמאית-מדינית של שמעון פרס - האמירה הפרו-ישראלית, הצורך להבהיר את עמדתנו בצורה ישירה וההתנתקות מהחוויה הגסטרונומית של השגרירויות, היא מהלך נבון שפירותיו יתבררו לאורך זמן. הערבים למדו את זה מזמן, הם מבהירים את עמדתם, הם תוקפנים כשצריך והם נוקטים במדיניות חוץ שעיקר עניינה להבהיר מה אנחנו רוצים ולמה. כיום, אחרי שנים של מדיניות כזו, הם קוטפים את הפירות.
אין הבדל בין מדיניותו של ראש ממשלה ערבי למה שמייצג משרד החוץ שלו. הם מדברים ערבית בכל אירוע, הם באים מתוך מטרה לייצג כלפי חוץ את הצרכים וההנחות של המדינה שלהם. כפי שצריך להיות. והעולם מקבל את זה בשיא ההבנה.
תמיד ניתן לתהות בשאלה איך יתכן ששר ערבי בלבוש מסורתי, אנגלית רצוצה וחוסר התאמה לפוליטיקלי קורקט האירופאי זוכה ליותר הבנה וכבוד מאנשי החוץ הכלל עולמיים מישראל. לעניות דעתי ההבדל נעוץ באמת הפנימית וברצון להיות שגרירי אמת של מדינותיהם, כמו שליברמן מנסה להנהיג.

הרב יניב חניא הוא מנהל אתר האינטרנט "שורש"



***

הרב דני שילה
לענות כסילים כאיוולתם

מדיניות חוץ תקינה היא בימינו צורך מוחלט. אין אומה בעולם המודרני אשר אינה נזקקת ליחסים ראויים עם מדינות אחרות ואומותיהן בכל קצות תבל. שר החוץ מופקד על כך שיתקיימו יחסים הוגנים עם עמים ומדינות מתוקנות, ככל אשר נוכל, על בסיס של הגינות וכבוד הדדי. הדרכת חכמים, "קנה לך חבר", חלה גם על דבר זה. על שר החוץ לבסס יחסי חיבה וכבוד והערכה הדדית ככל הניתן, עם מי שבאים בחשבון לכך ושגם ראוי לקנות אותם לחברה.
 כדי לשמור על יחסים בין לאומים אלה, צמחה "השפה הדיפלומטית" שעניינה הוא למנוע אי הבנות ועלבונות בקשרי העמים. אולם כל זאת נאמר במי שהיחסים עימם הוגנים, ובמי שנוהגים בנו כבוד כראוי. עם מי שבזים לקיומנו, לועגים לאמונותינו וחפצים ברעתנו, יש לנהוג באופן אחר.
כבר בתנ"ך אנו מוצאים את שפת החירוף והגידוף כאמצעי להטלת אימה ולהפלת רוח העם. נשק החירוף והבוז מצוי למכביר גם כיום בקרב אויבינו הערבים ובקרב תומכיהם ומסייעיהם.
כלפי אלה לא תועיל "שפה דיפלומטית". הם בין כך אינם מועמדים להיות דורשי שלומנו וטובתנו. שפה מנומסת אך תחזק את תפיסתם בדבר ריפיון רוחה של מדינת ישראל. על כאלה נאמר: "ענה כסיל כאיוולתו". לראש ממשלת תורכיה הטופל בנו אשמות שווא מותר להזכיר את הטבח בארמנים. כאשר הוא מדבר על השבת הגולן לסורים, ניתן להזכיר לו את חבל אלכסנדרטה שתורכיה לקחה מידי סוריה וכשהוא מדבר על זכותם של הערבים למדינה נוספת, ראוי לומר לו שהארמנים והכורדים הם אומות מוכרות ועתיקות הרבה יותר מ"האומה הפלשתינית" אשר קמה יש מאין, וראוי שתורכיה תקדים ותאפשר להם להקים את מדינותיהן.
וכן, מה שהשיב שר החוץ אביגדור ליברמן לאסד. הלה שם עצמו שופט ומאיים, אשר נטל לעצמו את הזכות לקבוע במה נרצה אותו ולא יאיים במלחמה. ראוי ונכון היה לומר לו כפי שנאמר, כי מלחמה תביא לא רק למפלתו הצבאית, כי אם גם לאובדן שלטונו.

הרב דני שילה הוא רב היישוב קדומים


***  
הרב שוק שלמה
יכולת ההפתעה חשובה

יחסים בין מדינות, כמו גם יחסים בין אנשים, לא נכון להגדיר בהם מערכת מוכתבת של התנהגויות מראש. כלומר, בחיים אין אקסיומות וכל מצב צריך ברור ושיפור. לכן גם אין לדעתי לדרוש משר החוץ של מדינת ישראל, כמו שאין לדרוש זאת מאף אדם, להגיב תמיד בצורה מוכתבת מראש.
בחיים הרוחניים של עם ישראל יש דוגמאות למקרים דומים. יש שתי מידות הדין והחסד אבל בין שתי המידות המוחלטות והברורות האלו יש את מידת התפארת, הכוללת את ריבוי הגוונים ומאפשרת מגוון שלם של צורות ודרכים. בהקשר שלנו, שר החוץ של מדינת ישראל אביגדור ליברמן הוא אדם עם שיקול דעת, וראוי שיהיה לו מרחב תמרון להגיב בצורות שונות במצבים שונים.
אני שמח שבממשלת ישראל יש לנו שר שלא מונע רק מתכתיבים של מסורות או התנהגויות מקובלות אלא גם פועל מחוץ לקופסה. הייתי רוצה לראות עוד שרים בממשלה שלא יתנהגו רק כמו שמצופה מהם אלא שגם יפעילו לעיתים עצמאות מחשבתית ויתנהגו בצורה מפתיעה וחורגת. אני מצפה זאת מהשרים וכל שכן מראש הממשלה.
מנהיג צריך להיות מאופיין לא רק ביכולת שליטה במציאות כפי שהיא אלא גם ביכולת להתחדש. מנהיג אמיתי צריך לדעת להשתנות לפי המציאות המתחדשת ולהגיב אליה ביצירתיות. לכן אני לא נבהל מכך שאביגדור ליברמן לפעמים מתנהג באופן מפתיע ושונה. מעבר לכך, יש רבים בישראל שמזדהים עם אמירות הבטן של האיש ושמחים שמישהו אומר את הדברים בצורה ברורה ופשוטה ולא מפותלת.

הרב שלמה שוק הוא ר"מ בישיבת "שיח"



***

בלי ציונים
הרב צחי הרשקוביץ

יומרה גדולה מאוד היא מצד כל אדם לטעון שבידיו מפתחות ההנהגה הנכונה בכל תחום ועיסוק. יתר על כן, תהיה זו יומרה גדולה לטעון שיש רק דרך אחת לבצע תפקיד מורכב ומסועף, מגוון ותובעני. לכל אדם פילוסופיית חיים משל עצמו, שמבוססת על הניסיון שצבר במהלך חייו, כמו גם על נטיותיו האישיות ועל החינוך שלאורו גדל. השאלה האם דרך פלונית של שר כזה או אחר היא ההנהגה הנכונה או שמא היא לוקה בחסר, שכן היא איננה מציגה יחסיות ברורה. עם זאת, מבחן התוצאה עשוי להיות מדד מוצלח וראוי, וכן היכולת לנהל מדיניות בעקביות, וללא ריקושטים שמונעים התנהלות תקינה ומסודרת, ארוכת טווח.
תפקיד רגיש כמו משרד החוץ תובע תביעה נוספת, והיא רגישות לשמה הטוב של מדינת ישראל, לכוחה ההרתעתי כמו גם להתקבלותה במשפחת האומות.
כפי שפתחתי, אין בכוונתי לדרג ולהעניק ציונים לאדם כזה או אחר, בעיקר על רקע העבודה שאין לי את הכישורים המתאימים לנהל משרד כמו משרד החוץ, או אף לבצע משימות פשוטות בהרבה. עם זאת, דומני שאוכל לספק שתי הערות והארות שכאזרח בכוחי להעניק, ודומני שחשוב שיישמעו. האחת כלפי פנים והשניה כלפי חוץ.
כלפי פנים, אנחנו כאזרחים צריכים להכיר את המגבלה החמורה ביותר שקיימת על יכולתנו לראות נכונה את המציאות - התקשורת. לא סוד הוא שיש מסומנים לחיוב ומסומנים לשלילה, שיש מי שלמענם נעשים מאמצים רבים, ויש כאלה שעליהם הוציאה התקשורת חוזה. אין ספק שגם כיום אנו חוזים בתופעה מבהילה לפיה אי אלו קבוצות החליטו לחסל את אחד מהפוליטיקאים הבכירים במדינה, ויהי מה. אמנם, לא כל מה שהתקשורת מוציאה מצוץ מן האצבע, ויתכן שיש אי אלו פגמים בהתנהלות, אך מכאן ועד לרדיפות האישיות שאנו עדים להן ארוכה הדרך. לכן, אינני חושב שהציבור צריך להתרגש יתר על המידה מכל פרסום שזוכה לכותרות ענק באדום על גבי שחור.
כלפי חוץ, יש לזכור כי משרד החוץ הוא, במידה רבה, המראה של המדינה בעולם כולו, צריך לאמץ דרך התנהלות שתאפשר לאנשים שנשמו את אוויר הדיפלומטיה העולמית במשך עשורים להביא את כישרונם לידי ביטוי. חשדנות יתר וספקנות אינם כלי ניהול והנהגה טובים. לא כולנו, מוכשרים ככל שנהיה, יודעים הכל, ולפעמים ניסיונותינו להכניס לשדה פעולה אחד חוקים ושפה משדה אחר עשויים לגרום לנו להראות בציבור ככישלון. שרי הממשלה אינם אנשים פרטיים, וככאלה הציבור מבקש מהם מקצועיות מוחלטת.


הרב צחי הרשקוביץ הוא רב קהילה בפתח תקווה