אורי אליצור
ראש הממשלה מכחיש את כל הפרסומים, אבל יש יותר מדי סימנים לכך שמתבשלת עסקה של ויתור על (כמעט) כל יהודה ושומרון ועל (כמעט) כל התנאים המגבילים שקבע נתניהו בנאום בר-אילן
ראש הממשלה משתדל מאוד להרגיע, אבל אני לא מצליח להירגע. יש יותר מדי סימנים בשטח לנסיגה מדינית, המכונה בחוגים הנאורים 'התקדמות מדינית'. ראש הממשלה עסוק בפעילות מדינית אינטנסיבית למדי. הוא נוסע לקהיר ומקבל מחמאה מסויגת מנשיא מצרים מובארכ. האמריקאים ירדו לו מהווריד, לא שומעים משם לחצים והדלפות מרושעות, אבל הם לא ירדו מהפעילות הנמרצת. מיטשל בא והולך, ומולכו נוסע וחוזר. ושמועות עקשניות מאוד חוזרות שוב ושוב על המילים "על בסיס גבולות 67" ועל המילים "סיכומים והסכמות". סטיב רוזן מאייפא"ק הוא איש שיודע משהו על מה שקורה בוושינגטון, גם ליוסי ביילין יש מקורות טובים מאוד שם, ושניהם אומרים שמתבשלת עסקה מדינית מרחיקת לכת הכוללת נסיגה ישראלית כמעט מכל שטחי יהודה ושומרון. בן כספית ממעריב הוא מדווח קצת פחות אמין, אבל התוכנית שלפי דבריו הוכנה בבית הלבן, נשמעת מאוד הגיונית ומתאימה לראש של מיטשל ושל אנשי אובמה. ברור שכספית לא המציא אותה מדמיונו הקודח. שאלת המפתח היא עד כמה אמינה הטענה שלו שנתניהו כבר הסכים לתוכנית הזו. נתניהו עצמו הכחיש את השמועות בישיבת הליכוד, אבל בה בעת אומרת לשכת רה"מ ש"נתניהו מוכן לדון על הכל", ופתאום רם עמנואל אומר שנמאס לו כבר מהסרבנות הפלשתינית(!). הפלשתינית. שמענו נכון? זה לא אומר שישראל כבר יישרה קו עם התוכנית האמריקאית?
הסימן המדאיג הבא הוא הדיבורים הסותרים. שר הביטחון ברק אומר ש"אנחנו היום בעמדת כוח וביתרון שמאפשר לנו להיכנס להסדר שיוביל למציאות של שתי מדינות שחיות זו לצד זו". והוא מפליג ומתלהב מהפתיחות של אבו-מאזן ומנכונותו להכריז על קץ הסכסוך (שזה כזכור מה שערפאת הבטיח לאותו ברק בשנת 2000, גרר אותו לקמפ דייויד, ובסוף לא נתן, והתוצאה הייתה 5 שנות מלחמה ו-1500 הרוגים). עוד אומר שר הביטחון שהסדר הקבע של שתי מדינות "עומד במוקד החשיבה של הממשלה הזו". לעומתו מבהיר שר החוץ ליברמן שאין שום אפשרות להגיע להסדר על גבולות תוך זמן קצוב, ובוודאי לא להסדר קבע תוך שנתיים. בהזדמנות קודמת אמר שר החוץ שלא יהיה הסדר קבע גם בעוד 15 שנה. המשנה לראש הממשלה משה יעלון דיבר על "שנות דור", ואמר שצריך לחשוב על הסדר ביניים ארוך טווח ולא לשגות באשליות על הסדר קבע שיפתור את כל הבעיות.
משחק הנוכלים
מה שעולה מתוך כל הבליל הזה, הוא שבדיוק כמו לי ולכם, גם לשרי הממשלה אין שום מושג לאן נתניהו מנסה להוביל. הרושם הוא שראש הממשלה פועל בעניין הזה לבדו, בחשאיות, ואם יש לו שותפי סוד אלה הם שמעון פרס ואהוד ברק. משניהם הוא זוכה למחמאות חמות. אגב, בשבוע שעבר הצטרף למחמיאים גם פואד בן-אליעזר. יכול להיות שהוא יודע משהו שלא ידוע לליברמן וליעלון?
אז אני לא ישן בשקט.
גם אני לא יודע לאן מוביל ראש הממשלה, אבל בין כך ובין כך יש מקום לדאגה. אני מקווה שנתניהו לא באמת הפך את עורו, ולא נעשה חסיד אמיתי של רעיון שתי המדינות בכל מחיר מבית מדרשו של יוסי ביילין, זו המדינה שממנה לדעת נתניהו יעופו טילים על תל-אביב ועל נתב"ג. כי אם כן, הרי זו פשיטת רגל מוחלטת של המחנה הלאומי ופעם נוספת שראש הליכוד גונב את דעת מצביעיו ומעביר את קולותיהם במרמה למחנה השמאל. אבל גם אם נתניהו רק משחק שחמט טקטי, שנועד להוכיח לעולם שאין אפשרות להגיע להסכם משום שהצד הערבי לא רוצה בשלום, זה משחק מסוכן מאוד ומדרון חלקלק שסופו מפולת.
מאז אוסלו, המשחק של הפלשתינים הוא לקבל מישראל כמה שאפשר בלי לתת כלום. ישראל מוכנה לתת משהו אם יתקיים תנאי מסוים, והפלשתינים מסכימים ואחר כך מתמרנים אותה לכך שהיא נותנת למרות שהתנאי לא התקיים. זה המשחק. אמריקה והשמאל הישראלי שותפים למשחק הזה. הם דוחקים בפלשתינים להסכים לתנאים הישראליים על הנייר רק כדי לרמות את דעת הקהל הישראלית. אחרי שההסכם נחתם, ישראל נתנה והתנאי לא התקיים, הם חוזרים ללחוץ על ישראל ללכת לשלב הבא ולתנאי הבא שלא יתקיים. נתניהו היה זה שעמד על כך באופן הכי ברור בקדנציה הראשונה שלו, כשטבע את הסיסמה 'יתנו יקבלו לא יתנו לא יקבלו'. לכאורה אין צודק והגון מן המשפט הזה, הרי זו הצהרה האומרת אני מוכן לקיים את כל ההסכמים שנחתמו לפניי בלי שום תנאים נוספים. למה המשפט הזה עיצבן כל כך את המחנה הנאור? כי הוא מקלקל את המשחק. כי הוא חושף את הבלוף.
היום נתניהו לא חוזר על משפטים וסיסמאות שעיצבנו בשעתם, אבל בנאום בר אילן הוא הציב תנאים שנראים כאילו אי אפשר לעקוף אותם: סיום הסכסוך, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, מדינה פלשתינית מפורזת, הסכם קבע שבו הכול בתוך החבילה ושום דבר לא יזוז אם לא תהיה הסכמה על כל הנושאים. לכאורה זה שובר את משחק הנוכלים הפלשתיני. אם אתם באמת רוצים מדינה פלשתינית קטנה שמתקיימת בצד מדינת ישראל, יש כמה ויתורים שאתם צריכים לעשות. אם אתם רוצים את תוכנית השלבים לחיסול ישראל לא תקבלו כלום. זה מה שמחזיק בתוך הקואליציה של נתניהו את בני בגין, את משה יעלון, את ליברמן ואחרים. נתניהו אמנם הסכים לפתרון שתי המדינות, אבל כיוון שאין בעתיד הנראה לעין שום מנהיג פלשתיני שימלא את תנאי המינימום של ישראל, הרי זו הסכמה בתיאוריה בלבד.
בועה סגורה
עכשיו באים האמריקאים ומנסים להחזיר אותנו למשחק הנוכלים. אי אפשר, הם אומרים, להגיע כרגע להסכמה על הכול. בואו נסכים רק על הגבולות של המדינה הפלשתינית, ואחר כך נדון ביתר הנושאים. ואל תדאגו בעניין התנאים שלכם, הרי אם יהיה הסכם קבע התנאים שלכם התקיימו, ואם לא יהיה הסכם קבע המדינה הזו בכלל לא תקום. שטויות. זה דומה לרעיון העיוועים של ציפי לבני על הסכם מדף. ברגע שיש למדינה הפלשתינית גבולות מוסכמים ומוכרים, היא כבר קיימת. גם אם לא נגיע לעולם לסיום הסכסוך ולהכרה פלשתינית בישראל כמדינת העם היהודי, גם אם לעולם לא יהיה ויתור פלשתיני על זכות השיבה, וגם אם הפלשתינים לא יסכימו בשום אופן למדינה מפורזת, אחרי שישראל הסכימה על הגבולות, היא תיאלץ במוקדם או במאוחר להסתלק מכל שטח שלא שייך לה, ובלי תנאים. הסכמה למתווה הזה פירושה הקמה מתגלגלת של מדינה פלשתינית שלא תהיה מפורזת, שלעולם לא תכיר בישראל כמדינת העם היהודי ולא בירושלים כבירת ישראל, שלא תסכים לריבונות ישראלית אפילו ברמות אשכול וגילה, ושתמשיך לנצח להילחם בנו, להמטיר טילים על תל אביב ולהתבכיין על הכיבוש.
האם ייתכן שנתניהו לא רואה את זה?
כן. זה ייתכן. נתניהו הוא איש חכם, אבל הסיפור על הדברים שרואים משם ומכאן, הוא דו כיווני. יש הרבה סודות ופריטי מידע שיודעים שם ולא יודעים בחוץ, אבל יש גם ההיפך. לשכת ראש הממשלה היא בועה סגורה ואטומה מטעמי ביטחון. ראש הממשלה לא יכול אפילו להביט דרך החלון החוצה. גם מהמכונית שלו הוא לא רואה את העולם, הווילונות סוגרים עליו. והבידוד הביטחוני הוא מטפורה לבידוד נפשי ומחשבתי. גם הלחץ האמריקאי והלחץ הקואליציוני והמצור התקשורתי, הם סוג של בידוד. תא לחץ. יש דברים פשוטים ויסודיים שרואים מכאן ולא רואים משם. כן, יכול להיות שנתניהו התפתה להיגיון האמריקאי והוא מובל למלכודת בלי להבחין בזה.
אל תישנו בשקט. יש מקום לדאגה.
צילום:ap
נשיא על הירח (במקרה הטוב)
אמנון לורד
ממשל אובמה חדל להשתמש במונח "מלחמה בטרור". שרשרת הפיגועים והכמעט-פיגועים נגד ארצות הברית חושפת שטיפת מוח של תקינות פוליטית
"אם אנחנו לא מסוגלים ללכוד ניגרי עם חומר נפץ רב עוצמה שהוטמן בתחתוניו הנשיים ובכליו מזרק מלא חומצה, ואשר אביו בעצמו התריע עליו בשגרירות האמריקנית בניגריה, מחבל שכרטיס הטיסה שלו שולם כולו במזומן ושלא הפקיד שום מזוודה על המטוס, שהבריטים סירבו להעניק לו ויזה, ושגם למד ערבית במתחם שבשליטת אל-קאעידה בתימן וכתוצאה מזה השם שלו הופיע ברשימת המבוקשים של רשויות הלוחמה בטרור – אז את מי לעזאזל אנחנו כן מסוגלים ללכוד?"
זה מה שכתבה אחת המעריצות של הנשיא אובמה, בעלת הטור מורין דאוד, ב'ניו-יורק טיימס'. היא הוסיפה, בעקבות פרשת המפגע מהטיסה לדטרויט, שבתגובותיו לפיגוע שנכשל בנס נראה אובמה כמי שאיבד את הדופק שלו. לקח לו שבוע שלם עד שמסר הודעה מוקלטת על האירוע. קודם לכן ניסה לגלגל את הסיפור לפתחו של המודיעין האמריקני. מצבם העגום של שירותי המודיעין הוא כמובן כולו באחריותו. אבל אובמה הצליח להזרים את כל הלשלשת הדוברותית שלו בעקבות מה שעלול היה להיגמר כעוד 11 בספטמבר, בלי להשתמש אפילו פעם אחת במילה "טרור" או "טרוריסט". הוא רק תבע במפגיע "לא לקפוץ למסקנות", והעביר את המחבל שנתפס על חם בזמן הביצוע להליך משפטי פלילי רגיל באיזה בית משפט בדטרויט, שם הוא כבר נעטף בריפוד חם של עורכי דין והתבצר בזכות השתיקה שלו. האם יכול להיות טירוף גדול מזה?
ישראלי כמובן לא יכול לתפוס התנהגות כזאת מצד השלטון האמריקני. לא ישראלי שמאלני ולא ישראלי ימני. אני לא אומר שאהרן ברק בעצמו היה מבצע את הלחצים הפיזיים הדרושים להוצאת שאריות המודיעין של נכס כזה כמו מתאבד שנכשל; אבל בכל אותו זמן חקירה שבו האיש יכול להיחשב כפצצה מתקתקת, הוא צריך היה להיות בידיהן של רשויות המודיעין המתאימות, ולעבור דרך כל מסכת החקירה הנכונה למקרה כזה. אפילו החוק הבינלאומי לא מעניק ללוחם בלתי-חוקי זכויות אזרח שוות, הכוללות את זכות השתיקה.
במקביל למחדל המודיעיני הזה מלפני כשבועיים, היה הפיגוע בבסיס הסודי ביותר של הסי-איי-איי באפגניסטן, שגם הוא תולדה של מחדל מודיעיני. האמריקנים מדברים בגאווה על שיתוף הפעולה עם ירדן בלוחמה נגד טרור. שיתוף הפעולה הזה הסתיים בקרוב לעשרה הרוגים, תלוי איך סופרים. בספירה חדשותית אמריקנית מינימליסטית מדובר בשבעה - שבעה אנשי סי-איי-איי. בספירה חדשותית סבירה והגיונית - שמונה. מה יש, קצין המודיעין הירדני הוא לא בן אדם? ובספירה נוסח הבי-בי-סי וכריסטיאן אמאנפור - תשעה. גם הרופא הירדני, הסייען המתאבד, הוא בן אדם. כך הם היו סופרים את ההרוגים בפיגועים בישראל. הכול כלול.
שני הפיגועים האלה מצטרפים כמובן לפסיכיאטר הפלשתיני, הרוצח מפורט-הוד בטקסס.
המשותף לכל אלה זו כנראה שטיפת מוח של הנחיות ופקודות, המעוורות את האמריקנים הנוגעים בדבר לגבי המלחמה שהם מנהלים, לגבי האויב, לגבי מהות המלחמה הזאת. ממשל אובמה בכלל מכחיש שיש מלחמה עולמית נגד הטרור; כבר לפני יותר מחצי שנה ניתנה הוראה להפסיק את השימוש במושג הזה. המפגע מהטיסה לדטרויט הוא "קיצוני". השרה לביטחון-פנים ג'אנט נפוליטנו הגדירה פיגוע המוני פוטנציאלי כזה בתור "אסון-מעשה-ידי-אדם". וסיכמה: "המערכת תפקדה היטב".
אז פרשנים שיש להם אהדה לאובמה יכולים להגיד שהוא עדיין "לא הִפנים" נגד מה הוא עומד; אבל פרשנים עוינים עשויים לחשוב שהנשיא – כמה מוזר – פשוט מחבל במערכה נגד הטרור. ראש סגל הבית הלבן רם עמנואל אמר שאובמה מחשיב את נאום קהיר שלו כתרומה החשובה ביותר שלו למערכה נגד הטרור. נשיא שלא מחשיב את האינטרסים של ארצו, קצת קשה לסמוך עליו שיתחשב באינטרסים של מדינה קטנה, זרה ולא חביבה עליו כמו ישראל.
צילום:ap
"ראש בראש"
עשה לך רב חדש
האם בעידן האינטרנט יכול אדם לפסוק לעצמו הלכה תוך עיון בפסקי הלכה מקוונים ובפרויקט השו"ת, או שמא עליו להמשיך ולקבל דעת רב בכל עניין? ניתן לפסוק הלכה מהשו"תים המקוונים כיום שהמידע התורני זמין לכולנו
הרב דוד לאו
פסיקה עצמית מועדת לטעויות
אל החפץ חיים הגיע תלמיד שנתבקש לעלות על כס רבנות באחת הערים. לתמיהת הרב מדוע הוא מתלבט האם לקבל את ההצעה הנכבדה, השיב התלמיד כי הוא חושש שמא יטעה בהוראה ולא יכוון לאמיתה של תורה. הגיב החפץ חיים ושאל רטורית: "וכי מי אתה רוצה שיפסוק הלכה, מי שאינו חושש שמא יטעה?".
דומה ששאלה זו ממקדת אלומת אור לעבר פסקי ההלכה. לא מדובר כאן בידע בלבד, גם לא מדובר ביכולת למדנית לדמות נתון לנתון ולהגיע מתוכם אל המסקנה המדויקת. המדובר הוא בראש וראשונה ביראת שמים! מי שאינו ירא, ואינו מודאג מתוצאות החלטותיו, אינו יכול להורות הוראה.
חכמים הגדירו זאת גם בביטוי המפורסם: "טוב שברופאים לגיהינום". משמעות הביטוייטוי שמשמעו, רופא שחושב שהוא הכי טוב ואינו מתייעץ עם אחרים, לא יכול להיות שלא יטעה ויגיע לגיהינום. גם מורה הוראה עוסק בדיני נפשות, ומי שחושב שהוא יודע הכל ומסוגל למצוא את התשובות בקלות, לא ייתכן שלא יטעה.
מרחק רב עברנו מן הימים בהם כתב רבי יוסף קארו (בספרו "כסף משנה") שמכיוון שמצויים ספרים בכל בית, הרי שהמורה הוראה בלי לעיין בהם היטב נחשב כמורה הוראה בפני רבו שעונשו חמור. את מילותיו כיוון לאלו שידעו גם לחפש היטב בספרים וידעו היכן ניתן למצוא את הכללים ההלכתיים הנחוצים לפסיקת הלכה זו. ומה בדבר אלו שאינם מכירים את הספרים אלא היכרות שטחית בלבד? האם יכולים הם באמת להיות בטוחים שהם יודעים לבד? או שמא די להם בפתיחת ספרי קיצורי הלכות, או שמחמת זהירות שמא יחמירו או יקלו שלא במקום, נכון יהיה שיפנו לרב מוסמך?
בהקדמת ספרי "אגרות משה" כותב הרב פיינשטיין שהרשה לעצמו לכתוב פסקים רק לאחר שיגע ועמל בכל כוחו במקורות ההלכה ובתורת ה'. מי שקורא מעט על אישיותו יכול להבין למה התכוון באומרו "יגע ועמל בכל כוחו", שיכול הוא לפסוק. האם גם בשאלות רפואת הגוף נרשה לעצמנו להחליט אחרי קריאת מאמרים שטחית באינטרנט, או שלאחר שנצבור ידע נתעניין מיהו הרופא המומחה ואליו נפנה? וכי שאלות הנפש היהודית אינן חשובות דיין?
בזווית אישית – הייתי ראשון המשיבים הלכות באתר "מורשת". מאז (למעלה מעשר שנים) ועד היום אני מתייחס לשאלות אלו כאל שיחת טלפון. כפי שמצלצלים ושואלים הלכה, כך גם כותבים ומבקשים הלכה. את חלקן אני מסכים לפרסם באתר, כדי שילמדו מכאן, אך תפילה בליבי שלא אכשל ושלא אכשיל חלילה, "שלא אומר על טמא טהור, ולא על טהור טמא, וישמחו בי חברי".
הרב דוד לאו הוא רב העיר מודיעין
***
הרב אהרן כ"ץ
אדם לא רואה נגעי עצמו
השאלה האם אדם יכול לפסוק לעצמו בשאלות הלכתיות דומה בעיני לשאלה האם אדם יכול לטפל בעצמו כאשר מתעוררות בעיות רפואיות. בעיני נפלאו דברי חכמים שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. אף על פי שהיה זה הכהן שהיה ממונה על ראיית נגעים והיתה לו בזה מומחיות גדולה, את נגעי עצמו לא היה רואה, משום שצריך לא מעט הסתכלות מבחוץ על מנת להבחין ולהבין מה קורה איתך.
כך גם בהרבה שאלות הלכתיות צריכה הסתכלות חיצונית כוללת על השאלה על מנת לתת הדרכה. בנוסף, בברכת "חונן הדעת" אנו מוסיפים את ברכת ההבדלה וכבר אמרו חכמים "אם אין בינה הבדלה מנין". חכמת הפסיקה היא חכמת ההבדלה, והמבחן של כל מקרה לגופו, ופעמים ששניים שואלים שאלה דומה ולאחד אנו אוסרים ולשני אנו מתירים, משום שמה שנראה מבחוץ דומה, כאשר הוא נמדד לפרטיו אנו מגלים שהוא בעצם שונה.
ממש כמו שני חולים היושבים על יד חדרו של הרופא ומספרים על אותם הסימפטומים וכאשר הם נכנסים אל הרופא הוא מוצא דברים שונים אצל כל אחד מהם. יש גם מעלה בקשר עם החכם. אדם נכנס לשאול שאלה ומגלה שהקשר שלו עם החכם מסייע בידיו בדברים אחרים לגמרי. נכון, יש דברים פשוטים שכל משכיל יכול ללומדם. גם חכמתו של החכם באה לו בעיקר מלימוד בספרים. היום בספרייה שיש לי במחשב הנייד יש הרבה יותר ספרים ממה שהיה לפני עשרים שנה בספריות התורניות הגדולות ביותר. אף על פי כן, השימוש בספר לצורך פסיקה מחייב נסיון והבנה יותר ממה שיש לכל מתחיל. על כן אני ממליץ: צרו קשר עם הרבנים והפוסקים הנבונים החכמים וההגונים. התועלת גדולה וההנאה מרובה.
הרב אהרן כ"ץ הוא ראש כולל הלכה במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן ורב ברמת גן
***
ד"ר עוזי פוקס
טוב לאדם שיהיה לו מורה דרך
עצם השאלה אינה חדשה. החידוש הוא בכמות המידע העומד לפנינו ובר-בגוניות שלו. גם בעבר היה צורך להחליט איזה שאלות שואלים את הרב ואיזה תשובות מחפשים בשולחן ערוך או באחד מקיצוריו. החידוש היום הוא בכמות המאפשרת למצוא בקלות רבה פסקים שונים וסותרים ובהם קולא וחומרא "כבקשתך".
החידוש היום הוא גם באובדן המסגרת הקהילתית שהייתה רווחת ברוב תפוצות ישראל. בעוד שבעבר אנשים רבים חיו במסגרת של קהילה שבה היה "מרא דאתרא" הרי שהחיים העירוניים כיום בדרך כלל אינם במסגרת שכזו, ול"מרא דאתרא" יש פחות משמעות לרוב הציבור הדתי במדינת ישראל. לא פעם אדם מתפלל בבית כנסת עם רב אחד, שומע שיעור מרב אחר וכדומה.
ולכן על השאלה: "האם יש כלל", התשובה היא: אין. אין כלל אחיד ופשוט. אף על פי כן הייתי מנסח בזהירות כמה עקרונות:
א. בשאלות פשוטות ושגרתיות אין מניעה למצוא תשובה במקורות מידע זמינים – כלומר, ספרים ופסקים במקורות דיגיטאליים כאלו ואחרים.
ב. בשאלות התלויות במנהג - אדם צריך לברר מה המנהג שלו ולפסוק עד כמה שאפשר על פי מנהגיו.
ג. בשאלות בעלות מרכיבים רבים – טוב שלא לפסוק לבד. אפילו בשאלות פשוטות יחסית כגון בשר וחלב יש לעתים פרמטרים רבים שלא תמיד השואל מודע להן.
ד. בשאלות עקרוניות, שיש בהן דעות לכאן ולכאן, טוב לשאול שאלת חכם.
ה. אדם צריך לבחון את עצמו האם הוא מחפש תשובה, או שהוא מחפש קולא או חומרא. כשאדם מודע לכך שהוא מבקש תשובה ממין מסוים, יפה שלא לסמוך על עצמו אלא ללכת ולהיוועץ ברב.
ו. וככלל, טוב שאדם ימצא חכם שאיתו הוא יכול ונוהג להתייעץ ולבקש פסק הלכה. התועלת בכך כפולה. האדם מרגיש ביטחון לשאול את הרב שאלה, ואינו מרגיש את המועקה המתלווה לשאלה עם רב שאינו מכיר. הדבר נכון במיוחד בשאלות רגישות או בתחומים רגישים. לא זו בלבד, במשך הזמן הרב גם מכיר את השואל, ומכיר את ההיבטים השונים המתלווים לשאלתו.
כמה גדולים דברים חכמים: "עשה לך רב".
ד"ר עוזי פוקס הוא מרכז החוג לתורה שבעל פה, מכללת הרצוג-גוש עציון
אריק שיבק. ראוי?
בשבועות שלפני מינויו הרשמי של אריק שיבק למאמן נבחרת הכדורסל, עלתה שוב ושוב ההגדרה "ראוי" לצד שמו. האם הוא ראוי לאמן את נבחרת ישראל, האם הוא מאמן ראוי וכך הלאה. כאילו דבק בו איזשהו כתם שחייבים להסיר בדחיפות בכביסה.
ודאי ששיבק הוא מאמן ראוי, איזו שאלה. השאלה האחרת, שבה עסקו פחות אם בכלל היא, האם יש במינויו בשורה חדשה. יהיה מעט לא הוגן לשפוט לפני שניהל אפילו משחק אחד בתפקידו החדש, אבל להערכתי התשובה שלילית.
באיזשהו מקום, התחושה שלי היא שבאיגוד הכדורסל פעלו על פי הספר ואחרי שהוחלט כי המאמן הראשי האחרון, צביקה שרף, לא ימשיך, בחרו במי שהיה עוזרו בקדנציות קודמות ועשה את המסלול - שוב – הראוי, כאשר אימן קודם לכן גם את נבחרת העתודה.
יצליח או לא, אני חושב שישנם מקרים שאין הכרח ללכת אוטומטית אל המדרגה שמתחת. כלומר, אל עוזר המאמן והחוליה הבאה בתור מבחינה כרונולוגית. שיבק נתקע לו אי-שם בין הליגה ההולנדית לליגה הבלגית במשך שבע שנים. לו היה כה מרשים ומצליח כפי שנדמה, היה מוצא דרך להתקדם לליגה עדיפה. איטליה, למשל, או אולי יוון או ספרד. זה לא קרה.
אני מאחל לו הצלחה רבה, אבל חי בתחושה שדילוג אל הדור הבא, עודד קטש למשל, או אפילו ניסיון להפתיע במינוי מאמן זר ומנוסה, היו עשויים לקחת את הנבחרת קדימה ביתר שאת.
את המשך הכתבות ניתן לקרוא במהדורה המודפסת.
