הנעליים ירדו מהשולחן
האובססיה המשיחית של אובמה, שפינוי ההתנחלויות יוביל לפיוס היסטורי בין האסלאם והמערב, נשחקה בהדרגה בידי המציאות. גם התנהגותן של איראן ומדינות ערב תרמה לכך לא מעט. הממשל שהחל דרכו בדריכה על ישראל למד ללכת בקצב שלהאריאל כהנא
"הנשיא היה ברור מאוד. הוא רוצה לראות את עצירת ההתנחלויות. לא חלק מההתנחלויות. לא המאחזים. לא גידול טבעי" (הילארי קלינטון, מאי 2009).
"אם אתה רוצה להשיג שישים אחוזים תתחיל ממאה. קיבלנו השעיה של עשרה חודשים, רחוקה מאוד ממה שרצינו, אבל הרבה יותר ממה שעשתה כל ממשלה ישראלית בארבעים השנים האחרונות" (גורג′ מיטשל בשבוע שעבר).
ירח דבש לא היה שם, בשנה הראשונה של נתניהו ושל אובמה. גם לא חיבוקים. ובכל זאת, אחרי חודשים ארוכים של ויכוחים, חשדנות הדדית ולא מעט טעויות, נראה שהדברים עולים על המסלול. העמדות הובהרו. הדציבלים הונמכו. הרגישויות וההבנה ההדדית מה ניתן להשיג ומה לא מוכּרות כעת טוב יותר לשני הצדדים.
את העדות המובהקת ביותר לכך שהצד האמריקני הפנים את המסרים הישראליים סיפק לא אחר מאשר השליח המיוחד ג′ורג′ מיטשל, בראיון המפורסם שהעניק לפני עשרה ימים. מי שצפה בראיון הבחין שהאיום של מיטשל בנושא הערבויות היה רק פליטת פה. מבחינת יועציו המדיניים של נתניהו, האמירה הייתה אגבית עד שאפילו לא הובאה לתשומת לבו. היועצים סימנו משפט אחר בתכלית, שהיה מבחינתם הישג. "למיטב ידיעתי", אמר מיטשל, "אף מדינה לא מכירה בסיפוח ירושלים, אך לדידם של הישראלים זה חלק ממדינתם. בנייה בירושלים מבחינתם היא כמו בנייה במנהטן או בברונקס בשבילנו".
מיטשל, יש לזכור, מטיף להקפאה מוחלטת של ההתנחלויות מאז היה כאן בתחילת העשור, כלומר הרבה לפני שמונה על ידי אובמה, ומעולם לא נחשד בפרו-ישראליות. כשמשפט כזה, שכאילו נלקח מפיו של אחד מאנשי נתניהו, נשמע מפיו, המסקנה המתבקשת היא שהמסר נקלט.
עד שהגיעו נתניהו ואנשיו לרגע הזה הם הזיעו לא מעט. כשיצאו לדרך, היה אובמה בשיא תהילתו. נתניהו, מנגד, יצא מהבחירות בשן ועין ונתפס בעיני עצמו כראש ממשלה חלש. באוויר ריחפו טראומת הקדנציה הקודמת, תמיכת התקשורת בקדימה והחשש מעליהום. נתניהו המבוגר-הימני-שמרני נתפס לפתע כאיש האתמול לעומת אובמה הצעיר-השמאלי-ליברלי.
אובמה מינף את התמיכה בו לקידום אגרסיבי של השקפת עולמו. חלק מרכזי בה, כמעט אובססיבי, תפס "הסכסוך הישראלי-פלשתיני". הטלפון הראשון של הנשיא החדש – קשה להאמין בדיעבד – היה למחמוד עבאס. ביום השני לכהונתו מינה את מיטשל, כשהוא טורח לבוא בעצמו למחלקת המדינה ולהצטלם עם הסנאטור, כדי להמחיש את הגיבוי המוחלט שיעניק לו. אובמה היה כה להוט לנושא הישראלי, עד שציפה ממיטשל לצאת למזרח התיכון על המקום. הסנאטור ביקש מהנשיא כמה שעות כדי לארוז מזוודה ולעדכן את רעייתו וילדיו.
כשנתניהו מתחזק אובמה מתנחמד
כשאנשי נתניהו פגשו לראשונה במיטשל ואנשיו, יותר משלושה חודשים אחר כך, שמעו מה עומד מאחורי התשוקה הזו. אנשי אובמה, מן הסתם בשמו, הציגו גישה כמעט קונספירטיבית – המקצינים יאמרו ספק אנטישמית – ולפיה הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא לב ההתנגשות בין המערב לאסלאם, וההתנחלויות הן לב הסכסוך הישראלי-פלשתיני. במילים אחרות, הקפאת ההתנחלויות היא מפתח לפריצת דרך דרמטית ביחסים בין המערב לאסלאם. לא פחות.
את השאיפה לפיוס עולמי בין הציוויליזציות, שראשיתו בהקפאת ההתנחלויות הישראליות ובמחוות ערביות בתמורה, הציג אובמה בנאומיו המפורסמים בקהיר ובאנקרה. אובמה, מאשרים בכירים בישראל, באמת ובתמים האמין שכפסע בינו ובין שלום אזורי. וכשאתה מאמין שצעד פשוט, לכאורה, של ידידה קרובה כישראל יכול להביא את המשיח, אין פלא שאתה לוחץ עד הקצה. והקצה כולל השפלות פומביות כמו בתמונת הנעליים, הצגת ישראל כשקרנית, והדלפות בוטות נגד נתניהו לתקשורת הישראלית או האמריקנית.
נתניהו, יועציו ושרי השביעייה הבינו שניצב בפניהם ממשל קשה השבוי באידיאולוגיה תלושה. בתום דיונים ממושכים קבע נתניהו את המתווה: קרב בלימה כן, התנגשות לא. הקפאת התנחלויות כן, הקפאה בירושלים לא. בהמשך גילו הישראלים שגם אובמה נרתע מהתנגשות עמם. למעשה, מספר גורם בכיר, "היה קשר הדוק בין מעמדו הפנימי של הנשיא ומעמדה הפנימי של הממשלה לבין עוצמת הלחצים. ככל שעבר הזמן, אובמה נחלש פוליטית ואילו נתניהו התחזק. זה השפיע מאוד".
המכבש הכבד של מיטשל נענה במסע שכנוע אינטנסיבי מצד הישראלים. עם נתניהו לבדו צבר מיטשל עשרות שעות. עם עו"ד יצחק מולכו ותת-אלוף מייק הרצוג ישב מאות שעות. בשלב הראשון פעלו הישראלים להפריך את תזת היותם לב הבעיה. "שאלנו אותם: אתם חושבים שאם ישראל לא הייתה קיימת לא הייתה אל-קאעידה? לא היו סכסוכים בסודאן, בעיראק, באפגניסטן? לא היה עימות עם איראן?", מספר אחד הישראלים.
ככל שחלפו הימים התפוגגה תזת ′הכול בגלל ישראל וההתנחלויות′. הצד האמריקני הוסיף להאמין בה, אך הבין שאין טעם לדוש בכך בלי קץ. מינונם של משפטים ברוח זו פחת דרמטית. מי שתרמה לשינוי, לא פחות מיכולת השכנוע של הישראלים, הייתה המציאות. במרכזה, איראן.
מחוות לישראל במקום מחוות כושלות לערבים
על איראן נסב ויכוח עז לא פחות. אובמה הוביל את מדיניות ההידברות, מתוך אמונה כנה שהושטת יד לשלום תריץ את האייתולות להידבר עמו. גם זיוף הבחירות באיראן ודיכוי המחאה שם לא הזיזו אותו מהעמדה הפייסנית. הוא דחה פניות של ישראל ושל מדינות נוספות לתמוך במילים או במעשים באיראנים הדורשים דמוקרטיה.
אלא שהמציאות שבה והתדפקה על דלתו של אובמה, והוא התקשה להישאר אטום. "זיוף הבחירות, דיכוי המחאה, דחיית הצעתו להידברות, דחיית ההצעה להעשיר את האורניום במדינה שלישית, וגילוי האתר בקום – כל אלה היו התפתחויות משמעותיות בעיני האמריקנים", אומר גורם מדיני בכיר.
מעבר לכך, בנושא האיראני, שלא כמו הפלשתיני, היו האוזניים האמריקניות כרויות מלכתחילה לשמוע את הישראלים. דן מרידור אמר להם שאם יש שורש אחד לבעיה, זהו הגרעין האיראני. מיליארד מוסלמים, אמר, ובכללם אלו החיים במערב, לוטשים עיניים וממתינים לראות מי ינצח. אמריקה או איראן. הצלחה איראנית להשיג נשק גרעיני תפורש כאות משמיים שהאסלאם חוזר סוף סוף לגדולתו הטבעית. גם בוגי יעלון הבהיר להם שאיראן היא המוקד. "הטרור בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן, בעזה, בלבנון ובסוריה – כל אלה נתמכים על ידי איראן, והיא גם נותנת השראה לאל-קאעידה. נפילת המשטר האיראני תשפר משמעותית את המצב בכל הגזרות האלה. שם ראש הנחש שיש לקצץ".
האמריקנים הקשיבו. גורם יודע דבר מגלה שהחלטת אובמה שלא לפרוס את סוללות הטילים בפולין, לשביעות רצונה של רוסיה, נועדה בראש ובראשונה לגרום לה לתמוך בסנקציות נגד איראן. עד לרגע זה אין האמריקנים יודעים אם יקבלו את התמורה הזו מרוסיה. הצעד, וצעדים נוספים שעשתה אמריקה לגיוס העולם לסנקציות, נועדו לא רק לקדם אינטרסים אמריקניים, אלא גם לרצות את ישראל.
בנושא הערבי-פלשתיני אובמה הקשיב פחות, אך גם כאן למד על בשרו עם מי יש לו עסק. ביקורו בסעודיה, נאומו בקהיר ואיגרותיו למנהיגי ערב לא דלו ולו מחווה ערבית אחת לישראל. רק במורד הדרך תפס אובמה שמדיניותו אינה מקרבת את הערבים, אלא דוחפת אותם לזרועות איראן.
בישראל לא רוו נחת מכישלון המדיניות הזו, אלא צפו בהתרחשויות בדאגה. "אמריקה חזקה היא הרי אינטרס של ישראל", אומר גורם מדיני אחר, "וכשנשיא אמריקני בא למלך סעודיה וזה מצפצף עליו ואומר לו ′לא′, זה משדר חולשה. כששר החוץ הסעודי עומד בוושינגטון לצד הילארי קלינטון ודורך לה על הפצעים, זה משדר חולשה. יש כאן ממשל נאיבי שלא מבין את המזרח התיכון ופגע בתדמית העוצמה של ארצות הברית. אמנם האמריקנים לומדים מהטעויות, אך הגישה הבסיסית לא השתנתה, ובשבילנו זו סיבה טובה לדאגה".
אלא שבכל רע יש גם טוב. התדמית השלילית של אובמה בארץ, מאשרים בירושלים, פעלה לטובת ישראל. "לכל אורך הדרך היה חשוב לו להבהיר שהוויכוח בנושא הפלשתיני לא ישפיע על מחויבותו לביטחון ישראל. ואלה לא היו רק אמירות. ראית זאת בהצטרפות שלהם למאבק בדו"ח גולדסטון, בביטול ההשתתפות בתרגיל עם טורקיה שנעשה אפילו ללא בקשה שלנו, בוועידת דרבן השנייה, בלחץ על אירופה לסגת מההחלטה על חלוקת ירושלים, ובצעדים נוספים, כמו בתחום האיראני".
שנה שנייה זהירה
הצעדים הללו, ההתקרבות בנושא איראן והמחוות הישראליות לפלשתינים ציננו את המתח, אף שחילוקי הדעות נותרו. בכירי הממשל ניצלו הזדמנויות מגוונות כדי להצהיר שהקשרים בין המדינות טובים. השגריר האמריקני בישראל ג′יימס קנינגהם, טרח לפני חודש למנות בהרצאה במכון למחקרי ביטחון לאומי את הפעולות שעשה הממשל למען ישראל, הדגיש את השיתוף עם ממשלת נתניהו, וסיכם: "היחסים בין הממשל הזה וממשלת ישראל קרובים מאלו שיכלו להיות וממה שנהוג לתאר".
ההערכה בלשכת ראש הממשלה היא ששיא המתיחות עם האמריקנים מאחורינו. בנושא האיראני, אומרים יודעי דבר, אין כיום מרחק גדול בינינו לבינם. "אם לפני שנה היינו רגע לפני אינגייג′מנט (הידברות עם איראן), עכשיו אנחנו רגע לפני סנקציות". בחודש הקרוב יגבשו האמריקנים את מה שמוגדר "סבב הסנקציות הראשון של אובמה". את פרטיו מסר היועץ לביטחון לאומי ג′ים ג′ונס בפגישותיו בישראל אתמול.
באופן כללי, הכוונה היא שמועצת הביטחון תאסור לקיים קשרים כלכליים עם הזרוע הכלכלית של משמרות המהפכה האיראניים. לזרוע הזו, מתברר, בנקים, חברות ביטוח, נדל"ן, ספנות ונכסים נוספים. בישראל היו רוצים לראות סנקציות מהירות וחריפות יותר, עם מועצת הביטחון או בלעדיה, עם מדינות נוספות או בלעדיהן. העיקר לפעול כבר – אך מברכים על הקיים. "הם נתנו לדברים להתפתח באופן טבעי. דווקא בגלל הקו הפייסני של ההידברות שהנשיא הוביל לאורך השנה, הכוח המוסרי שלו כעת גדול יותר ויש לכך חשיבות עצומה".
בנושא הפלשתיני מעריכים בישראל שהאמריקנים ישנו כיוון ויהיו זהירים יותר. הם אמנם היו רוצים בהארכת ההקפאה, אך הם יודעים שלא יקבלו זאת ומבינים שעצם העלאת הדרישה מצדם תחייב את עבאס להיות קיצוני מהם וכך תעכב את התהליך. הם גם למדו להכיר את הקווים האדומים של ישראל ואת רגישויותיה הפנימיות. למשל, אי ההסדרה מראש של פגישת נתניהו-אובמה ומניעת סיקורה התקשורתי. על התקרית ההיא התנצלו האמריקנים.
אובמה, בניגוד לפרסומים, אינו מתכוון למשוך ידיו מהתהליך המדיני. בצ′אט בפייסבוק לסיכום השנה הראשונה של אובמה אמר השבוע בן רואדס, איש המועצה לביטחון לאומי, ש"כל עוד הנשיא אובמה יכהן בתפקידו, קידום השלום בין ישראל לפלשתינים יוסיף לעמוד במרכז סדר יומו. הנשיא מודע למורכבות הנושא אך מאמין שפתרונו הוא גם אינטרס של ארצות הברית". אגב, בתשובה לשאלה מה השיגה ארצות הברית בשנה הזו ענה הנציג: הפסקת המלחמה בעזה. אלא שהמלחמה הופסקה על ידי ישראל יממה לפני השבעת הנשיא. גם מיטשל אמר בראיון איתו דברים דומים. "הנשיא ומזכירת המדינה מחויבים לנושא באופן אישי, עמוק וטוטאלי ומעורבים מאוד".
הסעיף האחרון ביחסי אובמה וישראל הוא האווירה. במפלס הקודקודים נרשמים געגועים ליחסים בין אולמרט ובוש. החברה′מניות של אולמרט גישרה לא אחת על מחלוקות והחליקה בעיות, והיא איננה קיימת בין ביבי לאובמה. גם רם עמנואל נשאר רם עמנואל, על כל המשתמע מכך. עם שאר אנשי הצוות המצב טוב בהרבה. בשיחות סגורות מדווחים עוזי ארד, רון דרמר ויצחק מולכו על יחס חם, הקשבה והבנה מבני שיחם מעבר לאוקיינוס. "הם מתייעצים לפני מהלכים הקשורים לישראל, נענים לבקשות לגבי ניסוחים, ומשנים דברים כשמסבירים להם כיצד הם נתפסים כאן", מספר גורם המעורה בנושא.
בניגוד לתדמית, הוא מוסיף, "יש קשרים אישיים חזקים שבלעדיהם הפערים היו גדולים עוד יותר. יש שקיפות ואמינות, בלי תרגילים, וזה המפתח לקשרים עם אמריקנים. הנשיא יהיה עסוק השנה בנושאים דחופים כמו הרפורמה בביטוח הבריאות, וגם בבחירות לקונגרס, וסביר שהנושא שלנו לא יעמוד בראש סדר היום. אנחנו ב-2010, והמצב בה טוב מב-2009".
צילום AP
עבדים היינו
לפתע פתאום השתתק הקמפיין הענק למען גלעד שליט. לא הפגנות לא מיצגים ואפילו לא דיווחים על פגישותיו וצעדיו של נועם שליט. שקט. מי נתן את ההוראה לכל כלי התקשורת הישראלית לשנות כיוון?
אורי אליצור
לפעמים צריך לשים לב דווקא לשקט ולא לרעש. לפעמים החדשה המעניינת היא לא הנושא שבראש החדשות, אלא דווקא העובדה שנושא מסויים נעלם מהחדשות. שמתם לב שגלעד שליט נעלם מהכותרות? זה כבר שלושה שבועות שאין שום דיווח בעיתונים על פגישותיו של נועם שליט עם פוליטיקאי זה או אחר, ואני לא מניח שהאיש היקר הזה הפסיק את פעילותו. שום מהדורת חדשות לא נפתחת וגם לא נסגרת בסיפור על עוד הפגנה או מיצג או אוהל מחאה למען גלעד. פתאום בלי התראה מוקדמת נואמים חדלו לפתוח את נאומם במס השפתיים המקובל מזה חודשים, בקריאה או בהבטחה לעשות הכול למען שחרורו. לפתע פתאום כל הקמפיין הגדול נאלם לחלוטין. שקט. מה קרה?
בעצם אמור היה לקרות ההיפך. אחרי אותה יממה מתוחה וסוערת, שבה הקבינט התכנס שלוש פעמים ודן שבע שעות, כשכל המדינה עוקבת מבחוץ במתח, הייתי מצפה להתפרצות של צעקה גדולה ומהדהדת. אנחנו לא יודעים מה היו נקודות המחלוקת הבלתי פתורות בין ישראל ובין חמאס, אבל אנחנו יודעים שבשורה התחתונה נתניהו שלח את המתווך הגרמני בידיים ריקות. אפשר היה להבין אילו היה משתרר שקט מתוח של ציפייה יומיים שלושה בתקווה שאולי נשלחה איזו הצעת פשרה שחמאס יסכים לה, אבל הימים מצטברים ושבועות חולפים ואין עיסקה. איך זה שאף אחד לא מתנפל על נתניהו בזעקות שבר והאשמות? זוכרים איזה רעש ענק קם כאשר אולמרט סירב לעיסקה שהביא לו המתווך הקודם? כמה מאמרים נכתבו, כמה פרשנים פירשנו, כמה מפגינים הפגינו, כמה ראיונות אכזבה וזעם פורסמו, עם ההורים והחברים והשכנים וארבע אימהות ושלושה אבות. איפה הם כולם עכשיו? מי נתן את ההוראה לקפל הכול ולשתוק? מי יכול לתת הוראה כזו כך שכל התקשורת תציית לו?
פתאום הופיע אומץ לב
אם תרצו, תוסיפו לזה עוד חצי שאלה. מאין שאבה ממשלת נתניהו את האומץ לדחות את העיסקה למרות כל הלחץ הציבורי הכבד והקמפיין הענק. אני לפחות הופתעתי מזה. מגעים הרי נמשכו כל הזמן בלי דיונים דרמטיים בקבינט. המתווך הגרמני בא והולך, חגי הדס נוסע ושב, ואת הדיווחים וההחלטות מקבל ראש הממשלה לבדו, אולי בשיתוף שר הביטחון. אם הדבר הגיע לדיון בקבינט פירוש הדבר שזה הרגע הדרמטי שבו המתווך אומר שהגענו להצעה האחרונה ועכשיו זה או כן או לא. או שחרור גלעד או פיצוץ של כל העניין. ואכן באותו יום כל כלי התקשורת וכל הלוחמים למען גלעד שליט הבינו שהגענו לרגע הקריטי. לא היה ביום הזה שום נושא אחר בחדשות. כל המדינה עמדה בחוץ לשמוע מה יוחלט. צריך היה הרבה אומץ לב כדי לומר ברגע כזה ′לא′ מול פני כל האומה. ותודו שאנחנו לא רגילים לאומץ לב כזה אצל ממשלת נתניהו. מה קרה שם ששינה את כל התמונה הצפויה, ומה גרם לכך שכל המתח התפוגג והסירוב של נתניהו עבר בשקט מוחלט של הסכמה?
התשובה העצובה לשאלה הזו התגלתה כעבור ימים אחדים. היא עצובה בעיניי לא בגלל המהות – אני חושב שטוב עשתה הממשלה שלא נכנעה לחמאס ולא לקמפיין. היא עצובה בגלל הדרך והמשמעות העמוקה שלה. בידיעה קטנה שהופיעה בשולי החדשות נאמר שממשל אובמה הביע אי שביעות רצון מן העיסקה המתרקמת, ופנה לראש הממשלה בבקשה תקיפה שלא לאשר אותה. אנחנו נלחמים בכל העולם נגד האסלם הקיצוני, אמרו האמריקנים, ואתם הולכים לשחרר פתאום אלף מחבלים של החמאס? השתגעתם? בגלל חייל אחד? צודקים האמריקנים, אבל לי זה גורם עצב גדול. לממשלת ישראל כשלעצמה אין עמוד שידרה מספיק חזק כדי לעמוד מול הטרור המאיים עליה, והיא מרגישה שבלתי אפשרי לעמוד מול הורים מודאגים ומול לחץ התקשורת המתוזמרת. אבל כשמתברר שזה פוגע באינטרס אמריקני פתאום זה אפשרי. מי שנתן את ההוראה לממשלת ישראל בעניין הזה - אפילו בעניין הזה - הוא ברק אובמה. עצוב, אבל זו רק ההתחלה.
כי מילא ממשלת ישראל. אנחנו הרי מכירים את הקלישאה השמאלנית שעם כל הכבוד לעצמאות ולזקיפות הקומה הישראלית, מול דרישה אמריקנית תקיפה אין לנו ברירה אלא להתכופף. נניח שזה נכון. אבל העיתונות הישראלית, האליטות הישראליות, המפגינים, האימהות, הפרשנים –מי הפך את עורכם בן לילה? הרי רק אתמול הייתם הופכים עולמות נגד נתניהו על סירוב כזה. מי נתן לכם את ההוראה לשתוק?
.jpg)
צילום AP
מי מכיר את בו בראדל
והתשובה היא: ברק אובמה. עבדים היינו לפרעה במצרים, עבדים אנחנו לאמריקה בירושלים. עבדים במובן הנפשי הכי עמוק. לא רק שקט השתרר פה כאשר התברר שאמריקה לא מעוניינת בשחרור מחבלים תמורת גלעד שליט. פתאום אתה שומע מהמיינסטרים של העיתונאים וההוגים השמאלנים את הטענות והעמדות שעד אתמול היו נחלתו של הימין המושתק. בידיעות אחרונות בגיליון השבת שעברה מופיעה על השער של המוסף הפוליטי תמונתו של חייל אמריקני בשם בו בראדל. בראדל, מספר העיתון לקוראיו, נחטף בידי הטאליבן לפני שבעה חודשים, אבל רוב האמריקנים לא שמעו את שמו מעולם, משפחתו מקפידה על דממה, וכלי התקשורת בארה"ב משוכנעים שהממשל עושה כל מה שניתן. מדהים? שואל העיתון רטורית, ומשיב: לא כשמדובר בארצות הברית. שלושה כתבים שלח ידיעות כדי להביא את הסיפור הזה, והם לא שוכחים להעיר שהכתבה שלהם בעיתון ישראלי היא כנראה הארוכה ביותר שהתפרסמה על בו בראדל. לפני שאובמה נתן את ההוראה, כתבה כזו הייתה יכולה להתפרסם בארץ אולי בעלון ימני לבתי כנסת. ופתאום ידיעות אחרונות בכבודו ובעצמו. ולא רק הוא. באותו יום מספר גם הארץ סיפור דומה לקוראיו. "לפני ימים אחדים", כותב דורון רוזנבלום, "שוחרר בן-ערובה בריטי בשם פיטר מור, איש מחשבים שנחטף לפני יותר משנתיים על ידי ארגון טרור בעיראק. אביו סיפר ששום גורם ממלכתי לא יצר איתו קשר, ועצם חטיפתו נודעה לו רק כאשר שוביו שידרו קלטת וידיאו. הממשלה הואשמה בעיסקה עם החוטפים, אך הכחישה בתוקף: דובר משרד החוץ אמר שהשחרור נבע משיקולים פוליטיים של חוטפיו. אלמלא כן – ספק אם היה חוזר בחיים". אחר כך עובר דורון רוזנבלום אלינו, ולועג "לממדים המוגזמים עד כדי פסיכוזה המונית, שתופס העיסוק הציבורי בעניינו של החייל החטוף. אנו מוצפים", הוא מתלונן, "דיווחים דקדקניים על כל מיצג, עפיפון, בלון, צעדה או מעגל יוגה שאמורים ′לשחררו′; אנו מדווחים על כל יציאה וחזרה והתבטאות ופגישה של האב, מעודכנים בחופשת חג המולד של המתווך הגרמני, בכל ניע שערה בזקנו של חאלד משעל..."
בן בלי שם אב בלי נועם
ברק אובמה התערב, והעולם שלהם התהפך. שימו לב לנימת הלעג לכל מה שהיה קודש לפני חודש. הרי שוב ושוב כתבתם שבדיוק על זה גאוותנו. שימו לב לניכור: "החייל החטוף", "האב". כאילו אין להם שמות. כאילו לא הייתה זו כמעט נורמה מחייבת לקרוא לחייל שלנו בשמו הפרטי גלעד, כמו לילד של כולנו, ולקרוא לאביו נועם שליט, כמו לאיש מוכר ויקר, בלי צורך להסביר מי הוא.
עד לפני חודש דברים בכיוון הזה, אבל כמובן לא בחריפות כזו, אפשר היה לשמוע פה ושם מאיש ימין שנתנו לו פתחון פה בקצה העיתון לטעון את טענותיו כמעט בלחש אחד מול עשרה. ופתאום דורון רוזנבלום, ואורלי אזולאי, וכתבת שער. הטיעונים שלהם נכונים בעיניי, גם אם לא הסגנון הבוטה והלועג. אבל לפני שלושה שבועות איש מהם לא היה כותב כך על עיסקת שליט, ושום עורך לא היה מפרסם דברים כאלה. איך התהפכתם ככה בן לילה?
ברק אובמה נתן את ההוראה וכמו במטה קסם כל האליטה שינתה את עמדותיה מקצה לקצה. אין לי מושג איך זה עובד. אני לא יודע אם בפועל איזשהו גורם אמריקני עבד על זה, נפגש עם עיתונאים ישראלים או העביר דף מסרים לעורכים ולמשפיענים. יותר סביר בעיניי שהשינוי עבר בלי שום פעילות יזומה. מספיק היה להדליף את עובדת ההתנגדות האמריקנית לשחרור מחבלים, כדי שהמסר יעבור בין החבר′ה כמו שריקה חרישית ששורקים בעלי כלבים מחונכים היטב, ומשם והלאה מנטליות העבדים כבר תעשה את שלה.
אני חושב שהאין-סיפור הזה, הוא הסיפור הכי משמעותי של החודש. אם תרצו, אולי של העשור.
נגד הרוח / אמנון לורד
שנת הבלהות
את הדור הבא של ארצות הברית דן ברק אובמה לחובות אדירים. את העולם החופשי הוא דן להתרפסות בפני הטרור. את ישראל הוא דן ברותחין. וכיצד דן אותו הציבור האמריקני, שבחר בו בהתלהבות לפני שנה? האותות לקראת בחירות-הביניים אינם מבשרים לו טוב
לפני שנה כתבתי כאן – ובהרחבה גם במגזין ′ארץ אחרת′ – מאמר שבו פירשתי את ניצחון אובמה בבחירות לנשיאות כחוויה מתקנת אדירה הסוגרת כמה מעגלים לדמוקרטים; בייחוד את מעגל הניכור והאנטי-אמריקניזם שנפתח עם רצח קנדי ב-1963. חשבתי שכל השמאל האמריקני שנקבץ תחת דגל הדמוקרטים יחזור להיות פטריוטי, ואובמה יוביל מצעד אחדות דו-מפלגתי.
נו טוב, אז כתבתי וטענתי. כך נראה לי אז מהיכרות עם כמה מצביעי אובמה ומתוך מעקב אחרי הרטוריקה של הנשיא הנבחר בתקופת הקמפיין. היום מתברר שייתכן שכל הפרשנים הקיצוניים ביותר נגד ברק אובמה והרדיקליזם השמאלני שלו הם שצדקו. אובמה התגלה במדיניות הפנים שלו כאידיאולוג דוגמטי, בעל לשון גמישה, המסוגל לעשות בה כמה קשרים ולהתיר אותם תוך כדי דיבור.
דווקא העובדה שחרף כל האזהרות וכל הסימנים השליליים של המדיניות הכלכלית שלו הוא ממשיך וחותר להגשמתה בהתאם לתוכנית סדורה ומגושמת, היא שצריכה להדאיג. אובמה אינו מתגלה כפרגמטיסט או כמי שרוצה לשתף כוחות פוליטיים אופוזיציוניים בתהליך החברתי הלאומי. הוא מסתמך על הכוח הפוליטי האדיר שהבוחר האמריקני העניק לו ולמפלגתו. ניצחון שהוביל לרוב מכריע בקונגרס ובסנאט ששם שולטים הדמוקרטים עם 60 סנאטורים מול 40 של הרפובליקנים. יש אומרים שזו הייתה המשוגה המופרעת ביותר של הציבור האמריקני מעודו.
הציבור האמריקני פנה עורף למפלגה הדמוקרטית במהירות. גוש המצביעים "העצמאיים", כפי שהם מכונים, אלה שהעניקו לאובמה את הניצחון בנובמבר 2008, נוטה היום ברובו הגדול לרפובליקנים. האכזבה נובעת מהתנגדות עממית לחוק ביטוח הבריאות שאובמה העביר במאמץ פוליטי אדיר שנמשך מאז כניסתו לתפקיד בסוף ינואר 2009. התחושה היא שיחד עם תוכנית התמריצים הענקית והמסורבלת ועם חוק הבריאות, אובמה דן את הדור הבא של אמריקה לחיים בצל חובות אדירים, כאשר רמת הצמיחה לא תאפשר להתמודד עם החובות האלה וכלכלת אמריקה תלך ותשקע. המילה הנוראה "ארגנטינה" צפה ועולה שוב ושוב.
כיצד הפכה קליפורניה ל"ארגנטינה"? שואלים בארצות הברית, והאם קליפורניה החולמת שהתנפצה אל סלעי החובות היא בבואה למה שעתיד לקרות לאמריקה בכללותה? קשה לתאר את זה. קליפורניה נחשבה פעם – אם הייתה פורשת מארצות הברית – לאחת המדינות החזקות והעשירות בעולם. יחד עם טקסס היא הייתה מדינת עושר בעלת אוכלוסייה גדלה וכלכלה צומחת, שגם הפכה לאתר הניסויים החברתיים. אלא שבדור האחרון היא הפכה לאתר ניסויים שנערך בו פיצוץ גרעיני ליברלי-שמאלני: בשנים הטובות הוגדלו הוצאות המדינה, ההוצאות הציבוריות, בצורה חסרת אחריות, כי היה ממה ובעיקר ממי לקחת; ברגע שבא המשבר נשארה רמת ההוצאות הציבורית המטורפת כמו במדינת סעד ריכוזית. אך מזה כשנתיים יש פחות ופחות ממי לקחת. רמת ההכנסות של האזרחים התמוטטה בשנה האחרונה. המשבר התקציבי של קליפורניה הוא כזה שאפילו הטרמינייטור ארנולד שוורצנגר אינו מסוגל להושיע.
המקום שבו המשבר הקליפורני מורגש בצורה סמלית מאוד הוא אוניברסיטת קליפורניה. אוניברסיטת ברקלי המפורסמת היא חלק מהרשת האוניברסיטאית שנקראת "אוניברסיטת קליפורניה", שלה כעשרה קמפוסים. עכשיו, כדי לקיים אותה, נדרשים קיצוצים אדירים במספר חברי הסגל, תוך סגירת מחלקות והעלאה דרסטית של שכר הלימוד; גם לאחר ההעלאה שכר הלימוד בברקלי יהיה כשליש מהמקובל באוניברסיטאות היוקרה של הדרג השני. ברקלי היא כידוע מעוז השמאלנות הניאו-קומוניסטית בקליפורניה ובאמריקה בכלל. שם התחיל מרד הסטודנטים עוד ב-1964. האידיאולוגיה שצמחה שם הביאה בסופו של דבר את החורבן הניהולי והתקציבי של מדינת קליפורניה כולה.
האובססיה: עוד מדינת טרור
באופן פרדוקסלי, למרות הכוח הפוליטי האדיר שהוענק לו, הנשיא אובמה הוא נשיא חלש. מבחינת ישראל אפשר להוסיף: חלש ועוין. חלש ודוגמטי. שוב מקום לדאגה. האיש התחיל ברמת פופולריות גבוהה ביותר בציבור האמריקני. בחצי השנה האחרונה ירדה התמיכה בו אישית מסביבות ה-55–58 אחוז ל-48 אחוזי תמיכה היום. זה כבר די נמוך. להתנהלותו הכושלת בזירה הבינלאומית יש חלק נכבד בירידה העצומה בפופולריות שלו.
וזו עדיין לא התמוטטות, משום שאף על פי שרוב גדול של הציבור האמריקני חולק על מדיניותו בתחום הכלכלי, החברתי, הבינלאומי והביטחוני – האם יש עוד תחום שהחמצנו? – עדיין שמורה לו הערכה ואפילו הערצה אישית גדולה. בדימוי שלו הוא נשאר עדיין מי שהגשים את החלום האמריקני המודרני בצורה מושלמת. הוא טיפס מתחתית הסולם החברתי בעזרת כישוריו האישיותיים, הוא שחור והוא מנצח. זה הדבר האהוב ביותר על האמריקנים. הוא הפך למגה-סלבריטי. את התמיכה האישית הוא עדיין לא לגמרי איבד, אף שתמיכה של 48 אחוזים – ויש סקרים שבהם כבר ירד בעוד כמה אחוזים – נמצאת כבר בתחום המסוכן לנשיא השואף להיבחר לקדנציה שנייה.
רוב הפרשנים צופים, בעקבות התנהלותו של אובמה, שבנובמבר השנה, כאשר יתקיימו בחירות לסנאט ולקונגרס כמו גם למושלי מדינות, נראה תנועת מטוטלת קיצונית לטובת הרפובליקנים. איתות ברור למגמה הזאת הסתמן בבחירות שהתקיימו לפני חודשיים וחצי למושלי ניו-ג′רזי ווירג′יניה, שתי מדינות שאובמה סחף. בשתיהן היה ניצחון רפובליקני גדול.
לאחרונה הגיעה תפיסתו הכושלת של אובמה בכל מה שקשור למלחמה בטרור האיסלאמי העולמי אל סף ביתם של אזרחי אמריקה. התנהלותו המגמגמת והנרפית לאורך שבועיים תמימים, מהרגע שנכשל ניסיון הפיגוע בטיסה לדטרויט, עוררה לעג מעורב בזעם. אובמה התחיל ביד מושטת לעולם המוסלמי וקיבל בחזרה מזרח תיכון בלתי יציב שבו הרעים חוגגים; הוא עשה מחוות משמעותיות כלפי רוסיה כאשר ביטל את הצבת הטילים נגד טילים בצ′כיה ובפולין – ומקבל עכשיו כתף קרה מזלזלת מצד הרוסים והסינים בכל מה שקשור לסנקציות על איראן.
מדיניות ההתנתקות שלו מעיראק ומאפגניסטן עלולה להוביל לכישלון בשתי המדינות, וזאת למרות החלטתו של אובמה לתגבר כביכול את הכוחות האמריקנים בעוד כ-30 אלף חיילים באפגניסטן. הוא עשה זאת לא כי הוא רוצה לנצח אלא כדי להוריד קוף פוליטי מהגב שלו. דומה שהדבר היחיד שהוא יודע שהוא רוצה זה להקים עוד מדינת טרור נוסף על שלל מדינות הכשל המוסלמיות שבהן מקננים ארגוני הטרור. הכוונה כמובן לתוכניתו להביא ל"סיום הכיבוש" הישראלי ולהקמת מדינה פלשתינית בתוך שנתיים. החכם הטיפש, החלש והעוין בפעולה.
מזלה של ישראל שראש ממשלתה בנימין נתניהו עומד על קרקע מוצקה יותר מזו שעליה עומד הנשיא אובמה. יש משמעות רבה לכך שישראל מוכיחה יציבות ואחריות כלכלית, תוך שהיא מתאוששת וצומחת יותר משאר הכלכלות המערביות; יש משמעות לכך שממשלת נתניהו מגלה אחריות ביטחונית אזורית גדולה יותר מנשיא ארצות הברית. הדבר מקנה כוח שמקורו בבסיס מוסרי איתן. מי שאינו מגלה אחריות בכלכלה ובמדיניות הפנים שלו יתקשה להוכיח שהוא אחראי במדיניות החוץ. וכשאובמה באמצעות שליחיו מיטשל ורם עמנואל מנופף באיומי סרק בעניין הערבויות או באמירות ש"מדיניותה של ישראל מעצבנת אותנו", אין לאמירות האלה משקל.
הכוח הרך של החכם הטיפש
יחד עם זאת, ישראל נקלעה לסיטואציה חסרת תקדים, שבה היא נאלצת להתייחס לארצות הברית, לנשיא ארצות הברית, כאל סוג של מכשלה הגובלת באיום אסטרטגי. אובמה ואנשיו מטילים שוב ושוב את כובד האחריות להיעדר משא ומתן על ישראל. האיום הסמוי שלהם הוא שישראל אינה יכולה לסמוך על ארצות הברית שברגע האמת, אם הפלשתינים יכריזו חד צדדית על מדינה עצמאית בגבולות 67′, היא תתייצב לצד ישראל ותטיל מעין וטו על יוזמה פלשתינית כזאת. במצב זה נראה שנתניהו מתמרן ומתגמש ככל יכולתו כדי להבטיח לעצמו את התמיכה הזאת ברגע האמת. נראה שלפי איך שהאמריקנים מתנהגים, הם אלה שאינם רוצים שאבו-מאזן יחזור למשא ומתן עם נתניהו. מתאים לרם עמנואל ולאובמה לחשוב שצריך לשבור את נתניהו, ושדווקא אם אבו-מאזן יואיל פתאום לשבת למשא ומתן – זה יחזק את נתניהו ויעניק לו לגיטימציה בינלאומית.
המוצא מבחינת ישראל הוא שבנימין נתניהו יחשוף את מהלכי האמריקנים ויודיע כי ישראל כבר עשתה את שני הוויתורים הגדולים שלה, ושהיא אינה מתכוונת לוותר על דרישתה לגבולות בני הגנה, כולל שליטה מלאה על הירדן ועל כל המבואות המזרחיים.
הדבר החמור לא פחות הוא שגם בנושא הקיומי הנוסף, האיראני, ישראל אינה יכולה עוד לסמוך על ארצות הברית. דומה שהעיקרון המנחה את הבית הלבן מתאים לאנלוגיה שעשה דיפלומט שוודי בין המזרח התיכון היום לבין מערב אירופה בתקופה שבה הוקם ארגון נאט"ו. אז, הרעיון היה לשמור שהרוסים יישארו בחוץ, שהאמריקנים יהיו בפנים, ושהגרמנים יונמכו ויוחלשו. בפאזל המזרח תיכוני, ברור מי אמור מבחינת אובמה לשחק את תפקיד גרמניה. וזו לא איראן. זו ישראל. כוונת אובמה להנמיך את ישראל, לגמד אותה בשפה של הערבים, בכל מה שקשור לנושא הפלשתיני; ולבלום אותה ולסרס אותה בכל מה שקשור לגרעין האיראני.
אובמה מחזיק בדוקטרינה של הפעלת "כוח רך", להבדיל מהפעלת כוח צבאי. מדיניות הכוח הרך שלו פגעה עד היום ביציבות המזרח התיכון, שחררה את תורכיה להשתולל כאוות נפשה בבריתות שהיא כורתת עם איראן, עם סוריה ועם לבנון, ובעיקר היא פגעה בישראל. אובמה שם דגש על האו"ם והכניס את ארצות הברית לחברות במועצה לזכויות האדם שהטילה את הביצה של ועדת גולדסטון. בימי הנשיא בוש הדו"ח הזה היה מתפוצץ כמו ביצה על פניו של גולדסטון עצמו. התוצאה היא שארצות הברית הפקירה את הזירה להתרחשות שפגעה מאוד בתהליך המדיני וצמצמה את יכולת ההתגמשות של ישראל.
קור המכסה על ריק
כאשר ניסה אובמה להפעיל את קסמי הכוח הרך שלו בזירות אחרות, כמו בנושאי האקלים והתחממות כדור הארץ בוועידת קופנהגן, התברר לו שברזיל וסין אינן מתרשמות. קופנהגן הפכה לבירת ההשפלות של אובמה, גם בעניין בחירת העיר שתארח את האולימפיאדה הבאה (ריו. אובמה רצה את מגרש הבית של שיקגו) וגם בוועידת מזג האוויר. בנושא הזה גם הציבור האמריקני מאוד לא אוהב את החוק שהעביר אובמה בעניין העלאת המיסוי לפי רמת פליטת הפחמן. החוק הזה הולך לעלות למשלם המסים האמריקני במיליארדים, וזו סיבה נוספת מדוע הדמוקרטים הולכים לחטוף בנובמבר.
אובמה הוא אידיאולוג בן האליטה של אוניברסיטאות ליגת הקיסוס, בעל עבר של שמאל רדיקלי. כחבר באליטה הזאת, תוצאות משוגותיו ומעשיו אינן מהוות גורם מבחינתו; הוא דבק בקו שלו, גם בתחום הכלכלי והאקלימי וגם בתחום האידיאולוגי של מדיניות החוץ והביטחון. הוא פועל מתוך קיבעון אנטי-בוש. הוא לא יגיד את המילה ′מוסלמי′ בהקשר של טרור, הוא לא ישתמש במילה ′טרור′, שהרי כבר הכריז לפני חודשים רבים שהמלחמה העולמית נגד הטרור הסתיימה ואסר על אנשיו להשתמש בביטוי הזה.
הדוגמטיות שלו, הקיבעונות, הקור הרגשי – אלה סימנים מסוכנים. הקור שלו אינו תוצאה של ריסון הכוחות הפנימיים המתפרצים, הרגשות הסוערים לעתים, ובוודאי לא עניין של נימוס. זהו קור המכסה על ריק רגשי נפשי וערכי. את הנימוס שלו הוא שומר להשתחוות המשפילה בפני המלך הסעודי או למען הרפובליקה האיסלאמית האיראנית ונשיאה.
אובמה הוא באד-ניוז. אך נראה שהחדשות הרעות האלה לא הגיעו לראש הכותרות מעצמן. כמה מהנשיאים האמריקנים שעלו בשלושים ומשהו השנים האחרונות היו אנשים נרקיסיסטיים, חסרי אחריות, שנאבקו בציפורניים להשיג לעצמם פרס נובל לשלום. נשיאותו של בוש הניבה כבר שלושה פרסי נובל כאלה: לקרטר, לאל גור ועכשיו לאובמה. אל גור התמכר לשקר הקוסמי ובכך התברר למה מוטב היה בלעדיו; קרטר היה מסוכן והשאיר אחריו בכייה לדורות. אובמה הולך בעקבותיו. והוא כנראה גרוע ממנו.
מי אמר ש′שלוחים′ זו מילת גנאי?
שליחות ליד הבית / מרוץ שלוחים / חברת שליחויות / בשליחות / שליחי ארץ ישראל
"בחו"ל אתה נאלץ לפעמים לשחוט בעצמך עופות, ואשתך אולי צריכה לנסוע ארבע שעות כדי לטבול במקווה, אבל רק בישראל שואלים אותך אם עשית צבא, למה החרדים מרעיבים ילדים, ומה יש לדוס כמוך לחפש בשכונה שלהם". שליחי חב"ד בארץ הקודש מספרים על חוויותיהם
ריקי רט
הכול היה מוכן לטקס אפיית המצות בקייטנת הפסח של המתנ"ס ביישוב להבים: הקמח, המערוכים, אפילו באר נבנתה לצורך הדגמת שאיבת "מים שלנו". אלא שיממה לפני שהפעילות עם ילדי היישוב הייתה אמורה לצאת אל הפועל, קיבל הרב יוסי ביסטריצקי, שליח חב"ד בלהבים, הודעה מהמועצה כי הפעילות מבוטלת. אחד התושבים שחשש מהשתלטות החרדים על היישוב הפסטורלי כתב מכתב לראשי המועצה, ובו מחה על קיום טקס אפיית המצות במסגרת המתנ"ס המקומי. במועצה נלחצו, וביטלו את האירוע. "בכל מקום יש אנשים קולניים ואנשים שמפחדים מכל דבר חדש, זר", אומר ביסטריצקי. "אבל כשאנשים מכירים אותנו מקרוב הם מבינים שאנחנו אנשים בדיוק כמוהם. שלא באנו להזיק אלא לקרב".
אברכים ממתינים בתור
מאות אלפי ישראלים "עשו שבת", אכלו ארוחה או סתם ספגו קצת אווירה יהודית וישראלית בבתי חב"ד בחוץ לארץ - בקטמנדו, בתוניס, במקסיקו, ברומניה ואיפה לא. הסלוגן של חב"ד אומר שבכל מקום שיש בו קוקה קולה תמצאו גם בית חב"ד, והמצב היום הוא שבחלק מהמקומות בעולם כבר יש בית חב"ד על אף שאין קוקה קולה. אבל דווקא בישראל, שבה פזורים 257 סניפים של בתי חב"ד המאוגדים תחת ארגון ′צעירי אגודת חב"ד′ - ממבואות החרמון שבצפון ועד לאילת, בעיירות פיתוח כמו ירוחם ושלומי וביישובים מהעשירון העליון כקיסריה ורמת השרון - תושבים מקומיים מרימים לא פעם גבה חוששת נוכח הקמת בית חב"ד במבצרם הפרטי. ברבים מהמקרים עבודתם של השליחים בישראל קשה יותר משל אחיהם מעבר לים. אלו נאלצים להתמודד עם סטיגמות ודעות קדומות, עם קשיים כלכליים ועם בדידות קשה ואתגרים לא פשוטים בחינוך הילדים.
השבוע נערך הכינוס השנתי של שליחי חב"ד בארץ, שבו השתתפו כ-400 שליחים (′שלוחים′ בחב"דית). מדי שנה הם מתכנסים כדי לפתור את הבעיות האופייניות רק למי ששליחותו היא בלב מדינת היהודים. הקמפיין המתוקשר של ′ועד הפעולה′ ברמת אביב, ששם לעצמו למטרה להוציא את פעילי חב"ד מהשכונה הצפון תל-אביבית, הוא אמנם סנונית יחידה, אולם גם במקומות אחרים תחושות כמו ניכור במקרה הרע והתעלמות ואדישות במקרה הטוב הן מנת חלקם של השליחים.
"בחו"ל אתה נאלץ לפעמים לשחוט בעצמך עופות, ואשתך אולי צריכה לנסוע ארבע שעות כדי לטבול במקווה", אומר אחד השליחים, "אבל רק בישראל שואלים אותך אם עשית צבא, למה החרדים מרעיבים ילדים, ומה יש לדוס כמוך לחפש בשכונה שלהם".
ובכל זאת, בצעירי חב"ד יודעים להצביע בסיפוק רב על התגברות מספר היוצאים לשליחות, על אברכים צעירים הממתינים בתור כדי למצוא שכונה חדשה שבה יוכלו לתקוע את סיכת השליחות, ועל הרבה הרבה מצוות ומעשים טובים המתרחשים מדי יום ביומו.
אלוקים במינון מסוים
עבור יוסי ביסטריצקי, השליחות היא אורח חיים. במשך שנים שימש אביו, לוי ז"ל, רבה הראשי של העיר צפת. מילדותו הוא זוכר בית של שליחות, הקרבה, טלפונים מבוקר עד ערב, ואבא שנמצא בבית כמעט רק בשבת. רעייתו, חני, היא בת לשליחים ברחובות, כך שעבור השניים הבחירה להיות שלוחים הייתה טבעית. לפני שלוש שנים הם הגיעו ללהבים, יישוב בן 6,000 תושבים, המאופיין ברמת חיים סוציו-אקונומית גבוהה. לדבריו, התחושה שנתקל בה בהגיעו למקום הייתה ניכור. לאו דווקא כלפיו, כלפי חב"ד או כלפי היהדות, אלא ניכור כללי. "רוב תושבי היישוב הם אנשים עסוקים שבאים הביתה בשבע בערב, ספונים כל אחד במבצרו. היו אנשים כאן ביישוב שגרים בשכנות 20 שנה, והפעם הראשונה שהם באמת דיברו זה עם זה הייתה כשהם נפגשו אצלי בבית".
מה לשליח חרדי בקהילה הומוגנית, חילונית, כמו בלהבים?
"הלוגו של להבים הוא קהילה ואיכות חיים, גם אני כאן כדי לתרום את חלקי לאיכות החיים. בעיניי שילוב הגורם של אלוקים במינון מסוים הוא הכרחי לאיכות החיים".
לא כולם יסכימו איתך שיהדות היא איכות חיים.
"גם אם לא מסכימים איתנו, הרי שמדובר במיעוט שבמיעוט. בסך הכול הרבה אנשים משתתפים בפעילות שלנו. אין כאן שנאה. בלי להישמע חלילה גאוותן, אני לא חושב שמישהו יכול לשנוא אותי. אנחנו לא אוכלים אף אחד".
איך מתגברים על הניכור?
"פשוט מאוד, שוברים מיתוסים. לאט לאט השכנים רואים שאני בנאדם בדיוק כמוהם, וזה שיש לי מגבעת וחליפה לא הופך אותי לשונה מהם. כמוהם יש לי אישה וילדים, אני לא מוטציה זרה".
מעבר לפעילות השגרתית כמו לימוד עם ילדי היישוב על החגים, פרשת השבוע וכדומה, ולפעילות הפחות שגרתית כמו "מסיבת גלידה" לכבוד שבועות, השליח ביסטריצקי מקיים שיעורים בנושאים ייחודיים שנועדו להביא את תושבי המקום לבית חב"ד. כך למשל התקיימו שיעורים בנושאי תרומת איברים או תורה ואקולוגיה. "אני מדבר אליהם יהדות, אבל מקפיד שזה יהיה בשפה שלהם ובכלים שלהם", אומר ביסטריצקי. רק השבוע ליווה את בנו של אחד מתושבי המקום, איש עסקים ואב לארבעה בנים, בהנחת התפילין שלו. "אף אחד מבניו לא חגג בר מצווה עד היום, כי פשוט לא היה מי שידריך אותם. לראות את האדם הזה מגיע לבית הכנסת ועוקב אחרי החזן, לראות את הילד שמעולם לא ראה הנחת תפילין בחייו מניח תפילין, היה רגע מרגש מאוד".
שקספיר בראי ההלכה
גם השליח בקיסריה, חיים מאיר ליברמן, מקפיד לדבר אל אנשי העסקים של קיסריה בשפה שלהם. לקיסריה הגיע אחרי שהוא ורעייתו רצו לצאת לשליחות בחו"ל. "בסוף הגענו לקיסריה, חצי חו"ל", הוא אומר בחיוך. בין השיעורים שליברמן מעביר אפשר למצוא שיעורים כמו "שקספיר בראי ההלכה", ו"האם התורה קפיטליסטית?". "ככל שאדם יותר אמיד ויותר עצמאי בעבודתו, הוא פחות מאוים", אומר ליברמן, "לכן השיעורים מתקיימים באווירה נעימה. אני לומד מהם והם לומדים ממני. אף אחד לא ′מפחד′ שיושפע מהשני, ואם כן זה בוודאי יהיה רק בדברים טובים".
הרב יוסף יצחק נוימן ייסד את בית חב"ד במכבים-רעות לפני כשנתיים. "מכבים-רעות הוא יישוב מאוד סגור, מאוד חילוני, ועצם המציאות של אדם כמוני שם מעוררת תהיות. אנשים חושבים מה לך ולנו? מה אתה עושה פה? זרקו אותך מכפר חב"ד? אבל עם הזמן הם מבינים שאנחנו כמוהם, משפחה רגילה, והם מוכנים גם לשמוע".
איך מתערים בסביבה כזאת?
"לומדים אותה. ניגשתי לאנשים ואמרתי: ′שלום, אני צחי ואשתי יעל. בחנוכה כולם מוזמנים להרמת כוסית′. כל הרחוב הגיע, גם השכן האלוף גדי שמני, ונקשרו קשרים טובים. היום לכל אירוע מגיעים אלינו מכמה וכמה רחובות".
נוימן מספר כי אחד הקשיים הוא לממן את הפעילות שהוא ורעייתו יוזמים. "אנשים תמיד חושבים שמאחורי כל בית חב"ד עומדת התנועה כולה ומממנת אותו, אבל מדובר למעשה ביחידה עצמאית, כשעל השליח מוטלת האחריות לדאוג לכיסוי ההוצאות של הפעילות, ומדובר בסכומים אדירים. כמובן, המשבר הכלכלי פגע גם בנו. אנשים מהססים הרבה יותר מבעבר אם לתרום ולאן".
העשרה תרבותית
המקום שבו נתקלו פעילי חב"ד בהתנגדות החזקה ביותר לפעילותם היה בשכונת רמת אביב. תושבי השכונה התאגדו נגד ה"השתלטות החרדית", ומאבקם לווה בתהודה תקשורתית, בין השאר הודות לשני תושבי השכונה, כתבי ערוץ 2 דנה וייס ואילן לוקאץ′. הפגנות, הקמת ועד פעולה ותלונות לפקחי העירייה היו רק חלק מהאמצעים שנקטו התושבים כדי לגרש את המתנחלים החרדים, אך ללא הועיל. בשיא המאבק התפרצו חברי ועד הפעולה לסוכת החב"דניקים באמצע ההקפות השניות. שניאור חביב, שליח חב"ד ברמת אביב מזה עשר שנים, אומר שלרגע אחד לא שקל לעזוב.
"אין לנו כל כוונה לשנות את הצביון של רמת אביב. מי שמספר על תוכנית השתלטות, על צעקות שאבעס ועל חינוך מחדש של ילדי רמת אביב לערכי חב"ד פשוט טועה ומטעה. בכל העולם לא תמצאו שכונה אחת שחב"ד שינתה את האופי שלה. תושבי רמת אביב יכולים להיות רגועים. הם לא נמצאים בסכנה".
אתה מניח תפילין לעוברי אורח, מלמד את ילדי רמת אביב קריאת שמע. אדם חילוני לא יכול לתפוס את זה כאיום?
"גם הילדים שלי מושפעים מדברים שהם רואים בסביבתם, כשהם נכנסים לסופר ולקניון וכשהם נחשפים לאינטרנט. אני רוצה שכל ילד בשכונה ידע לומר שמע ישראל. כאן בשכונה שולחים אליי ילדים ללמוד לבר מצווה, והלב פשוט נשבר כשאני שומע שילד בן 13 לא יודע להגיד שמע ישראל, או לא יודע את משמעות הפסוק שלאורך הדורות יהודים מסרו עליו את נפשם".
"מחמיא לנו מאוד שהם באמת חושבים שחב"דניק אחד בשכונה של 30 אלף תושבים ישנה את אופי השכונה", אומר מנחם ברוד. הדובר הוותיק של חב"ד, שבמשך שנים זכה לשיתוף פעולה מהתקשורת הישראלית בדמות אייטם לקראת החג המתקרב או תיעוד של בית חב"ד בחור נידח בעולם, מוצא את עצמו בשנה האחרונה בעמדת התגוננות. "ההתנגדות שנוצרת היא לא התנגדות לחב"ד, אלא סוג של פחד מהשתלטות דתית. תושבי רמת אביב מפחדים שאם יגיעו חב"דניקים לשכונה, אז תוך דקה מקימים להם שם מדינת הלכה, ושאוטוטו יסגרו להם רחובות לתנועת רכב בשבת. אבל אפילו בכפר חב"ד הכבישים לא חסומים".
אתה היית מסכים ששלוחים חילונים יתיישבו אצלך בבית, בכפר חב"ד, כדי להפיץ את אמונתם?
"אם הם רוצים לערער את החינוך שאני נותן לילדים שלי, אז התשובה היא לא. אבל אם יגיעו אנשים מהחברה להגנת הטבע לגור בכפר חב"ד ויגידו ′אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלכם אהבת הטבע′, או מוזיקאים שמלמדים מוזיקה, אין לי שום בעיה עם זה. כל עוד מדובר בהעשרה תרבותית ולא בערעור אורח החיים הקיים, אקבל אותם בשמחה. אנחנו לא באים להילחם, אלא להעשיר בדברים שרוב הציבור יכול ליהנות מהם".
יש מקום שלא תפתחו בו בית חב"ד?
"אם יישוב ככלל, כציבור, אומר שהוא לא רוצה אותנו, לא נכפה את עצמנו עליו. אבל קשה לי לחשוב על מקום כזה. אולי קיבוץ מזרע".
רגע לפני שהכינוס ננעל, הם מתקבצים לתמונה הקבוצתית. 400 שליחים שנקבצו ובאו מכל רחבי הארץ. בינתיים הם פה, ממשיכים להיות בכל מקום, חרף ההתנגדויות שהם סופגים. עד מתי? את זה לא צריך לשאול, התשובה ברורה: "עד ביאת המשיח".
ועוד עשרות כתבות בגיליון סוף השבוע...
עדיין לא מנויים? התקשרו למחלקת המנויים 03-6277700
