אורי אליצור
זה לא סיפור על שרה נתניהו והעוזרת שלה. זה סיפור על ידיעות אחרונות ועלינו. כולנו – עיתונאים, פוליטיקאים, ואזרחים מן השורה – חיילי פלסטיק על לוח המשחקים של נוני מוזס. איך זה קרה לנו?
הכי מרגיז אותי שאני בכלל מדבר על זה. אני מודע לזה שאני נשמע כמו הפנינה הגששית "כל המוציא דבר קללה מפיו אינעל אבי אבי אביו". באתי לצעוק למה אנחנו מתנהגים כמו עדר של כבשים צייתניות כאשר ידיעות אחרונות מחליט באופן לגמרי שרירותי על מה כולנו נדבר השבוע. ומה אני עושה? גם אני מדבר על פרשת שרה נתניהו, בדיוק מה שנוני מוזס רצה. מילכוד.
ובכל זאת בואו נדבר על זה. התביעה של העוזרת נגד שרה נתניהו, איננה סיפור שנופח מעבר לפרופורציה, אלא לא-סיפור בכלל. ארוע שאין בו שום עניין לציבור, ושעורך מקצועי וישר היה לכל היותר מפרסם אותו בקצרה בעמוד 17 למטה כפיסת רכילות. לאמיתו של דבר זה לא סיפור על שרה נתניהו אלא על ידיעות אחרונות. ועלינו – עיתונאים, פוליטיקאים, ואזרחים מן השורה - כחיילי פלסטיק על לוח המשחקים של נוני מוזס. הרי מדובר בתביעה כספית בין שני אנשים פרטיים, שאף אחד מהם איננו עובד מדינה או איש ציבור, ואפילו נניח שהכול אמת אין פה שום דבר מלבד רכילות. שמעתי את כל ההסברים המגומגמים על זה שמרגע שאת אשת ראש הממשלה הרי חייך הפרטיים הופכים להיות עניין ציבורי, כי החלטותיו של ראש הממשלה מושפעות ממה שמתרחש בביתו הפרטי. זה לא עומד במבחן השכל הישר, וגם לא במבחן התקדימים. פולה בן גוריון לא הייתה עקרת בית נעימת סבר, ולאה רבין הייתה טיפוס לא פשוט בלשון המעטה. בדיעבד אנחנו יודעים היום שאהוד ברק היה מסוכסך עם אשתו נאווה עד כדי גירושין, ושמעון פרס היה מסוכסך עם אשתו סוניה עד כדי פרידה, ואין ספק שהדבר הטריד אותם והשפיע על מצב רוחם וכושר ההחלטה שלהם. אין גם ספק שעיתונאים ידעו על הדברים האלה בשעתם, ואף אחד לא חשב שזה עניין לציבור לחטט בו, שלא לדבר על כותרת ראשית ענקית. אבל למה בכלל להתווכח על זה, הרי במקרה שלנו התביעה של הגב′ פרץ עוסקת בתקופה שבה שרה נתניהו עדיין לא הייתה אשת ראש הממשלה אלא אישה פרטית לגמרי.
עריכה שערורייתית ודרך נבזית
מישהו בידיעות אחרונות קיבל החלטה שערורייתית מבחינה עריכתית, וגם נבזית מאוד מבחינה עיתונאית, למרוח את הסיפור המפוקפק הזה על כפולת עמודי ברודשיט ענקית, ולתת לו את הכותרת הראשית של השבוע, משהו בגודל זהה פחות או יותר לכותרת על האסון בהאיטי שהתרחש באותו יום. קשה לתאר החלטה מטומטמת יותר מבחינה עריכתית. עיר נחרבה עד היסוד, 200 אלף איש נספו, ובאותו סדר גודל פרשת העוזרת. זה באשר לכותרת. בגוף הידיעה נעשתה זנות מקצועית עוד יותר גדולה: אין בכל הסיפור מילה אחת של העיתון עצמו. שום כתב לא ראיין את המתלוננת, ואיש לא דיבר עם שרה נתניהו. איש לא יצא לבדוק כמה אמת יש בתביעה, להצליב מקורות, לקחת איזושהי אחריות. העיתון לא אומר שום דבר, ולא לוקח שום אחריות על הסיפור. הוא רק מעתיק מילה במילה את כתב התביעה, משהו בסדר גודל של 4000 מילה, כאילו מדובר באיזה מסמך היסטורי רב חשיבות שהגיע לידי העיתון אחרי תחקיר מפרך. הפטנט הוא פשוט ונבזי: אם עיתון מפרסם דברים לא נכונים שפוגעים במישהו, הוא חשוף לתביעת לשון הרע. אבל אם עורך דין מגיש לבית משפט תביעה פרטית ובה תאורים שקריים או מוגזמים, אין לו מה להפסיד. על תביעה משפטית לא חל חוק לשון הרע, ובמקרה הכי גרוע בית המשפט ינזוף בו. וזה לא רק "אם" תיאורטי, אלא מעשים בכל יום. תביעות פרטיות כמו זו שהוגשה נגד שרה נתניהו מוגשות במאותיהן לבתי משפט מעשה יום יום. בכולן, כמעט בלי יוצא מן הכלל, עורך הדין של הצד התובע ממציא מתחת לאדמה נזקים נוראים ואיומים שכביכול נגרמו למרשו ומקדיש פסקאות שלמות לתיאורים שוברי לב על סבל ועוגמת נפש. המטרה היא לנפח את הסכומים שהוא דורש לגבהים דמיוניים, מתוך הנחה שאם הוא תובע מאתיים אולי בסוף יתנו לו עשרים. כך מתנהל המשחק הזה. כל עורך דין מתחיל יודע את זה, וגם כל עיתונאי. עיתונאי הגון שנופלת לידיו תביעה כזו ינהג בה בזהירות ובחשדנות, יסייג אותה עשר פעמים בביטויים כמו "לדברי התובע" ו"לטענתו" ו"לפי כתב התביעה", ובוודאי שלא יפרסם בלי לקבל את תגובת הצד הנתבע. ידיעות לא רק שלא עשה את זה, אלא התחכם לו ופרסם את כתב התביעה כולו בלי לומר מילה משל עצמו. פטנט מעולה למי שרוצה ללכלך אחרים ולצאת נקי בעצמו.
יוקם מנזר השתקנים
ומה שמשגע הוא, שאחרי כל ההתנהגות השערורייתית הזו מבחינה אתית ומקצועית, הוא הצליח להפעיל את כולנו כמו מריונטות על חוט. כל השבוע כולנו דיברנו על זה, נפלו בפח עיתונאים מכובדים מכל כלי התקשורת האחרים, פוליטיקאים מכל המפלגות, ובסופו של דבר גם נתניהו עצמו באמצע ארוע בעל חשיבות לאומית ובינלאומית גדולה. אפשר להתפוצץ מזה. בחלומי אני מקים איגוד מקצועי נגד התופעה הזו. אפשר לקרוא לו מנזר שתקני ידיעות. קבוצת עיתונאים ועורכים שתחליט שאנחנו לא מגיבים על מה שהתפרסם בידיעות, לא מעלים לשידור נושאים שנמרחים שם על כותרות ענק, לא מתראיינים ולא מפרשנים לא ברדיו ולא בטלוויזיה בתגובה לפרסום בידיעות, בקיצור מנתקים את החוטים שבאמצעותם איש אחד או שניים מקפיצים אותנו כמו בובות משחק ומכתיבים את סדר היום של המדינה. מה יש, לחלום מותר.
צילום:AP
כוח החוק
למפגינים שמשוכנעים כי ישיבה פאסיבית על הכביש לא תגרור אלימות משטרתית, צפויה הפתעה כואבת. לוחמי יס"מ כבר הודו כי הפעלת כוח כנגד "רקמות רכות" בגופם של אזרחים היא עניין שגרתי, ואינה מוגבלת למקרים של סכנת חיים. תשאלו את ד′, קטין מצופים, שמצא עצמו מוחזק בידי ארבעה שוטרים, כששוטר חמישי מסב לו כאב בל יתואר * ′דיוקן′ מציג: משפט היס"מניקים, כתבה שנייה
יפעת ארליך
השופט: כזכור, כתב האישום שלפנינו עניינו בשאלה האם במהלך הפעילות של יס"מ נעשה באופן שגרתי שימוש בכוח שלא כדין, כפי שטוען התובע, או שמדובר במקרים חריגים פרי ידם של עשבים שוטים מבין לוחמי יס"מ, כטענת הסנגור.
התובע: בדיון הראשון הוצגו בפני בית המשפט ראיות בנוגע לשימוש בכוח על ידי היס"מ כלפי חרדים וכלפי בני מיעוטים. כעת ברצוני להרחיב את המעגל ולהציג מקרים של שימוש בכוח כלפי אוהדי כדורגל.
כנאמר בדיון הקודם, נוהג איגוד הכדורגל לשכור את שירותי היס"מ לשמירה על הסדר במגרשים. בספטמבר 2003 הוכה אוהד של הפועל תל-אביב על ידי שוטר היס"מ אורן ג′אן, שנשלח למשימה כזו. השוטר בעט במפשעתו, וכתוצאה נאלץ אותו אוהד לעבור ניתוח לכריתת אחד מאשכיו. בספטמבר 2005 הוכה אוהד נוסף של הפועל תל-אביב, אלירן כהן, ללא סיבה נראית לעין. כהן תבע את השוטר המכה, אסף אברמוב, וזכה לפיצוי של 15 אלף שקלים. באוגוסט 2009, בתום משחק בסכנין, הכו שוטרים את אוהדי בית"ר ירושלים, דחפו אותם לאוטובוסים שכבר היו מלאים עד אפס מקום - ותקפו כתב ערוץ 10.
ברצוני להעלות לדוכן העדים את רועי לוי, צלם שמתעד משחקי ספורט.
**
"לפני כמה שנים אירע לנגד עיניי דבר שלא אוכל לשכוח", מספר לנו רועי לוי. "שתי שורות לפניי במגרש ישב ילד בן פחות מעשר. הוא לא עשה כלום, אבל מהאזור לידו נזרק חזיז. שלושה יס"מניקים, כל אחד ′מקרר′, התנפלו עליו ולקחו אותו למעצר. כאשר הם לא מצליחים למצוא את מי שנהג באלימות, הם תופסים קורבן אחר כדי להראות שעשו משהו. אפשר לראות שהם רק מחפשים שיקרה משהו. בעיניי הם מתסיסים את האווירה. שלא לדבר על אלימות מילולית של יס"מניקים, שלא מהססים לנבל את הפה ולקלל מבוגרים וילדים.
"במקרה אחר עמדתי בתור הכניסה למגרש. פרש משטרתי שהיה במקום רצה לעבור מצדו האחד של התור לצדו האחר, ובלי להתבלבל הוא פשוט חצה בדהרה את התור, עלה על אדם והפיל אותו. אגב, באצטדיון טדי בירושלים היס"מניקים נמצאים גם ביציעים, ולא רק מחוץ לאצטדיון, כמו במקומות אחרים בארץ. זה מה שמחמם שם את האווירה יותר מכול".
מגרשי הספורט הפכו לאבן שואבת לחוליגאנים. קריאות גזעניות, יריקות, מכות, השלכת רימוני הלם וחזיזים הם מראות נפוצים. איך אפשר לטפל בכך, אם לא ביד קשה?
"למרות האלימות החמורה הזו, הפעלת הכוח של המשטרה היא לא מידתית. כשאוהדים צועקים קללה גזענית, היס"מניקים מיד מפוצצים אותם במכות, לא חשוב אם הם בני 12 או 25. עוצרים אנשים על כלום, ובועטים בהם כשהם כבר אזוקים. מחרימים טלפונים של אוהדים כאשר הם מצלמים את השוטרים מכים. רבים פונים למח"ש וזה לא מביא לשום מקום. בשבוע שאחר כך אותם שוטרים נמצאים שוב על המגרש".
האם הנוכחות של היס"מניקים מרתיעה?
"מרתיעה מאוד. אף אחד לא רוצה להתעסק איתם. מפחדים גם לקלל לידם".
השוטר עם כפפות הברזל
התובע: כפי שציינתי, אוהד כדורגל נאלץ לעבור כריתת אשך בעקבות בעיטה שספג. האם מדובר בשיטה? ברצוני להציג מקרה מהתקופה האחרונה שבו נעשו לכאורה פגיעות מכוונת באיברים אינטימיים של נערים שהשתתפו בהפגנה.
ב-15 בדצמבר 2009 הגיעו פקחי המנהל האזרחי, מלווים בכוחות יס"מ ומשמר הגבול, להחרים דחפור שעבד ביישוב צופים. מאוחר יותר התברר כי ההחרמה לא הייתה חוקית, וכלי העבודה הוחזר. ד′, קטין שהשתתף בהפגנה במקום, ישמיע כעת את עדותו.
**
"ישבתי בשורה עם עוד חבר′ה", מספר ד′. "השוטרים התחילו בפינוי אלים, ומשכו אותי ואת החברים שלי מהשורות. לאחד מהם היו כפפות עם ברזלים על גבן, והוא התחיל להרביץ לנו כדי שנפתח את הידיים. כשהצליח לפתוח לי את הידיים, קפצו עליי ארבעה שוטרים, תפסו אותי ברגליים ובידיים, והבנאדם עם הכפפות תפס איפה שתפס והתחיל לעשות מה שעשה.
"הייתי המום. סבלתי כאבים נוראיים. התפתלתי ואפילו לא הגבתי מרוב כאבים והלם. אחרי כמה שניות הם זרקו אותי על האדמה. זה קרה לעוד חברים שלי - ארבעה שוטרים תופסים את הידיים והרגליים, ואז בא השוטר עם הכפפות".
האם הפעלת כוח כלפי השוטרים?
"אמרו שהרבצנו לשוטרים, וזה לא נכון. לא נגענו בהם. חשוב להדגיש שהמאבק הספציפי הזה היה צודק וחוקי. מדובר בטעות של הפקחים שהגיעו אלינו, והם הודו בכך".
קודם כול בני אדם
הסנגור: מבדיקה שערכתי, עד כה לא הוגשה תלונה למח"ש ולא נפתחה חקירה בעניין. יתכבדו נא הנערים ויספרו מי פגע בהם. אי אפשר לחרוץ משפט על פי מקרה שלא נחקר.
ברצוני להביא שני עדים מטעם ההגנה. לאחר מאמצים רבים נאותה משטרת ישראל לאפשר למפקד יס"מ ש"י (שומרון ויהודה), רפ"ק אייל עטיה, להציג דבריו. עטיה התגייס למשטרה בשנת 1995, תחילה כשוטר יס"מ לאחר מכן כמפקד צוות ביס"מ ש"י. בשנתיים וחצי האחרונות הוא מפקד על יס"מ ש"י. הוא בוגר תואר שני בלימודי המזרח התיכון מטעם אוניברסיטת תל-אביב, נשוי ואב לשלושה.
**
"אני מתקשה לקבל אמירות כוללניות על יס"מ, כאילו שוטרי היחידה קמים בבוקר וחושבים למי ירביצו היום", אומר רפ"ק עטיה בראיון ל′מקור ראשון′. "המטרה שלנו היא לעשות את העבודה תוך איפוק ובמקצועיות רבה. אנחנו קודם כול בני אדם, אחר כך שוטרים ואחר כך לוחמי יס"מ.
"מרבית הלוחמים הם בעלי משפחות. אתם מוזמנים לבוא אליי למשרד ולראות שעל לוח המודעות שלי אין תמונות של אלות, רק ציורים שציירו בנותיי. תחת פיקודי יש 56 לוחמים, ביניהם דתיים, מסורתיים וחילונים. אגב, אחד השוטרים המצטיינים שלנו הוא בוגר ישיבת הסדר, בחור צדיק במיוחד. בניגוד לסטיגמות המגוחכות, לא מדובר בפושעים ששוחררו מהכלא, אלא באנשים מן השורה, בוגרי יחידות קרביות בצבא ומשכילים. לפחות 30 אחוזים מהלוחמים שלי הם אקדמאים".
מה עובר על לוחם יס"מ כשהוא סופג קללות כמו "נאצי"?
"בתחילת הדרך נעלבים, אחר כך כבר לא מתייחסים לזה, מתנתקים רגשית ומבצעים את המשימה. אם לא נתנהג כך, נתעסק רק בטפל ונפספס את העיקר. מחנכים את הלוחמים לא לראות בזה פגיעה אישית ולהגיב באיפוק. במקרה שיש תקיפה פיזית של שוטרים, אנחנו לא נוהגים באיפוק. בנקודה הזו אסור לוותר".
האם שוטר מתודרך מה לומר בחקירת מח"ש?
"כל שוטר נמצא לבד מול החוקרים. המפקד לא נמצא איתו ולא יכול לדבר בשמו. לפעמים מציגים תמונת רקע לאירוע. אין דבר כזה לפברק דו"חות, היום הכול ממוחשב. בעיניי טענות כאלו הן חסרות שחר".
האם תדמית היס"מ מטרידה אותך?
"לא מטרידה אותי, אבל חשובה לי. כל שימוש בכוח נראה לא טוב. לפעמים תולשים תמונה מאירוע שלם, ואז היא לא מצביעה על מה שבאמת היה בשטח".
אתה עצמך השתתפת בהריסת הבתים בעמונה. האם ניתנו שם הוראות לתקוף מפגינים?
"אין דבר כזה ′הוראות לתקוף מפגינים′. אנחנו מדברים על שימוש בכוח מתוקף החוק. המפקד יכול להגדיר מראש את רמת הריסון של השוטרים, אך לעולם לא יורה להם להפעיל אלימות. אין דבר כזה. מדובר באירוע חריג שיצא מכלל שליטה. השוטרים שם היו בסכנת חיים".
מה לגבי ניצב ניסו שחם, שאמר שצריך לשבור למפגינים ידיים ורגליים?
עטייה לא עונה ומסתפק בחיוך.
מוטי מהגר, קצין יס"מ שצולם כשהוא חובט במפגינים פסיביים, טען בבית המשפט כי פעל על פי ההוראות.
"מוטי הוא איש יקר, חבר שלי. אני לא רוצה לדבר עליו. התפקיד שלנו הוא לסייע באכיפת הסדר ביו"ש, הן כלפי יהודים והן כלפי פלשתינים. אנחנו ממלאים אחר החלטות הדרג המדיני. אוי ואבוי לנו אם נגיע לאנרכיה, שבה הדרג המדיני יקבל החלטה ולא יצליח לבצע אותה. אם אנחנו נדרשים לאפשר לפקחים לחלק צווי הקפאה, נעשה זאת בלי קשר לדעתנו הפוליטית. לפני כל התקהלות לא חוקית אנחנו מזהירים את האנשים ומבקשים מהם להתפנות. צר לי שהמתיישבים עושים שימוש בילדים ושולחים אותם למאבק כזה. אני את הילד שלי לא הייתי שולח למקום שיש בו אלימות".
האם תוכל להתייחס לאירוע בצופים ולעדותו של הקטין?
"הגיע למשרדי מכתב של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, שטוען כי שוטרים הטרידו מינית נערים. בעיניי מדובר במכתב הזוי. נראה לכם שמשעמם לנו? זה לא רציני להטיח האשמות בלי לנקוב בשמות השוטרים. אם מישהו היה פוגע בי בצורה כזו, הייתי יכול לזהות אותו. בבקשה, שיגיעו הנערים ויזהו את התוקף. אני לא מאמין שזה יכול לקרות. לכל שוטר יש תג עם שמו. מדוע לא זוהה השוטר?"
אולי מפני שהתגים מוסתרים?
"אסור להסתיר תג. כאשר השוטר לובש אפוד, הוא צריך לענוד תג בכתף. כל שוטר שנשאל לשמו חייב להשיב".
האם שימוש בכוח שלא כדין על ידי לוחמי יס"מ הוא בגדר חריג?
"חריג ביותר. השוטרים שלי מאופקים ומקצועיים".
זובור לרגל המינוי
הסנגור: העד הנוסף הוא פקד משה חדד, מפקד צוות ביס"מ ש"י, מי שהיה האחראי על האירוע בצופים. חדד הוא תושב מודיעין, נשוי ואב לבת, בוגר תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב.
**
"המשימה שלנו בצופים הייתה לפנות נתיב", מספר חדד ל′מקור ראשון′. "היו הרבה כוחות בשטח - מג"ב, ימ"ר ויס"מ. נתקלנו בהתנגדות קשה, כולל שפיכת שמן על שוטרים".
מהי הטכניקה של פינוי נתיב?
"כל ארבעה שוטרים מרימים אדם".
האם ייתכן ששוטר חמישי יפגע במפגין באזור אינטימי?
"אין מצב. יש לנו קצת רגש, ולא ככה חינכו אותנו. אלו טענות מופרכות".
הגיעו לידינו טענות בדבר מכות לעצורים אזוקים, ואפילו שבירת רגל של תושב שצעד בצד הכביש בתום האירוע.
"שוטרי היס"מ לא היו בתוך הניידות עם העצורים. אנחנו לא פגענו בעצורים אזוקים".
האם נפגעת בעצמך על ידי מתיישבים?
"כן. באירוע בצופים ילד בן 13 ירק לי בפרצוף וגם בעט בי. אישה מטלמון, אחרי שסיימנו עם חלוקת צווי ההקפאה, סטרה על פניי. זה לא נעים. נעלבתי, אבל הגבתי באיפוק ועצרתי אותה. מדובר באישה נורמטיבית, שכנראה הייתה בסערת רגשות".
האם יש בך שנאה למתיישבים?
"חס וחלילה, להפך. את חלקם אני מעריץ".
לוחם יס"מ לשעבר סיפר לנו על התעללויות בתוך היס"מ, בעיקר מצד ′ותיקים′ כלפי ′צעירים′, ועל טקסי חניכה משפילים ואלימים שנלווים לכל עלייה בדרגה. לדבריו, לוחמים הכו אותו ושברו את משקפיו.
"לא מכיר דברים כאלה. בדיוק לפני שבועיים עליתי בדרגה, וכלום לא עשו לי, אפילו מים לא שפכו עליי".
מדרג הכאבים
התובע: בניגוד גמור למה שנאמר כאן על ידי מפקד יס"מ ש"י, ברצוני להציג קטעים מפרוטוקול דיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בדצמבר 2006 בפני השופט חנן אפרתי. שוטר היס"מ ערן נעים הורשע בשימוש בכוח שלא כדין, לאחר שבמהלך הפגנה נגד ההתנתקות צולם כשהוא דוחף אצבעותיו לאפו של מפגין ומטה את ראשו לאחור. במהלך המשפט העיד קצין היס"מ נסים אוחיון על נהלים הכוללים שימוש בכוח. "ברגע שיש צורך בהשתלטות על חשוד שמתנגד למעצר", אמר אוחיון, "המטרה היא כמה שיותר להוריד אותו לארץ, שם הוא פחות יכול להתנגד, שהגפיים התחתונות יהיו על הארץ, ולכבול אותו בנעילת מרפק אחורי. אם יש יותר התנגדות, המטרה היא לפגוע ברקמות הרכות על מנת שהחשוד יתעסק בכאב הזמני (...) משתמשים ברקמה רכה כדי להמם אותו לכמה שניות, עם מכה לאף, לאשכים או לעיניים, שאחריה הוא מנוטרל". הנה קטעים מתוך פרוטוקול המשפט ההוא:
"ש. אמרת שיש מספר דברים שאפשר לעשות בפגיעה ברקמה רכה. תחזור עליהם בבקשה.
"ת. אף, לחיים, פנים לחיים, גרוגרת, אשכים, עיניים. אלה הרקמות הרכות שאני למדתי ואני מכיר.
"ש. אני רוצה להבין, יש מדרג של פעולות שאפשר לבצע, נכון? אשכים, החדרת אצבעות ללחי, אצבעות לעיניים (...) מה קודם למה מבחינת הפגיעה ברקמה הרכה?
"ת. זה מנסיבות העניין. יכול להיות שעומד מולי חשוד ואני לא יכול לתת לו מכה לאשכים, אז לפעמים אגרוף לאף או תפיסה של האף או הטיה שלו אחורה... הכול דינמי.
"ש. (...) מה עדיף ברמה התיאורטית להשתמש קודם?
"ת. אשכים ואף, כי זה מקומות מאוד מאוד כואבים. כשאתה נותן מכה אפילו עדינה באף, העיניים ישר מתחילות לדמוע.
"ש. איך ניתנת המכה באשכים?
"ת. בפגיעה, בעיטה, אגרוף, זה לא משנה.
"ש.השימוש בכוח הזה, גם לשיטתך הוא חריג.
"ת. לא, הוא לא חריג. הוא לגיטימי ביותר. לפעמים שימוש בכוח שלא ברקמה רכה עלול לגרום יותר נזק מאשר שימוש ברקמה רכה. למשל אחיזה של כבילה, שגם אותה מלמדים בבסכ"מ (בית הספר לכושר מבצעי), עשויה לפגוע יותר. בפגיעה ברקמה רכה יכול אולי לרדת קצת דם מהאף, אבל בסופו של דבר משיגים את מה שצריך להשיג.
"ש. בסיטואציה ששוטר לא נמצא בסכנה, והוא לא מותקף, תסכים איתי שאסור לפגוע ברקמה רכה.
"ת. לא מסכים איתך. כי אם עכשיו אני לא בסכנת חיים, אבל יש לי מפגין שחוסם ציר מרכזי במדינת ישראל (...) ואני לא יכול לפזר ההמון, אלא אם אשתמש באופן ספציפי ברקמה רכה, אז אני אשתמש ברקמה רכה.
"ש. מה זאת אומרת, שאתה לא יכול בדרך אחרת?
"ת. כשיש התנגדות, כשהוא לא זז מהציר. ביקשתי ממנו והוא לא זז, ועם שניים ושלושה שוטרים לא הצלחתי, אז כן אשקול שימוש בהפעלת כוח על רקמה רכה.
"ש. איך אתה יודע שאי אפשר (לפנות באופן אחר – י"א)? אולי הצוות שנמצא שם כן יכול לפנות אותו?
"ת. המפקד נותן לי הוראת פיזור, אני בא ומתחיל לפזר. לא מצליח לפזר בדרכים יפות, אני מנסה להזיז אותו עם היד, עם עוד שוטר, שלושה שוטרים. זה לא עוזר והוא משתולל, ויכול להיות גם התנגדות פסיבית, שיושב חבוק עם אחרים או כבד, אני יכול להפעיל כוח על רקמה רכה.
"ש. איזו התנגדות פסיבית לדעתך מצריכה שימוש בכוח סביר בפגיעה ברקמה רכה?
"ת. ישיבה על הארץ, אם הבנאדם קצת כבד, או אחיזה של ידיים, למשל בהפגנות כשמחזיקים יד ביד. זו התנגדות פסיבית, האדם לא תוקף אותי. מנסים לפתוח את השילוב של הידיים כדי לפנות בכוח ולא ניתן, אז משתמשים ברקמה רכה". (מתוך הפרוטוקול בתיק פ004699/05 מתאריך 21.12.2006)
כבר לא בשר תותחים
התובע: עדותו של אוחיון מדגימה את הפער האדיר בין ההוראות הכתובות, שמתירות לשוטר לפגוע ברקמות רכות רק במצב קיצוני, לבין המציאות בשטח, שמעלה חשד כי שוטרי יס"מ משתמשים בפגיעה ברקמות רכות על דרך השגרה. על רקע הדברים הללו, עדותו של הקטין מצופים ודאי אינה מופרכת, כפי שניסה מפקד יס"מ ש"י לטעון.
ברצוני להביא עדה אחרונה מצד התביעה – גב′ אורית סטרוק, שהקימה את ארגון זכויות האדם ביש"ע, וריכזה אצלה עדויות רבות על שימוש בכוח על ידי שוטרים.
**
"הגשנו למח"ש כמאה תלונות על שימוש בכוח שלא כדין, מתוכן התגבשו לכתבי אישום כמה תיקים בודדים", מספרת סטרוק. "מח"ש ממעט מאוד להגיש כתבי אישום. הקמנו את הארגון מכיוון שארגוני זכויות אדם הם פרו-פלשתיניים ומזוהים עם השמאל, ולצערי הפגיעה בזכויות האדם של המתנחלים לא ממש מעניינת אותם. המתנחלים הפכו לבשר תותחים של המשטרה ולכן נאלצנו לפעול.
"היום המצב שונה מאוד, אפילו הפוך. יש הרתעה. סיפרו לי כבר כמה פעמים שמפגינים איימו לפנות אלינו אם יופעל כלפיהם כוח שלא כדין, וזה מנע את האלימות של השוטרים".
מדוע במקרה של הנערים מצופים טרם הוגשה תלונה למח"ש?
"מדובר במקרים רגישים, ולא קל לנערים להתלונן ולהיחשף. אני סבורה שלא נכון ללחוץ עליהם. כל טיפול במקרה של הטרדה מינית צריך להיות זהיר ואיטי. טובת האדם הפרטי שנפגע עומדת מעל לכל עניין ערכי או אידיאולוגי. גם בעמונה היו מקרים קשים של הטרדות מיניות, ולא הגשנו תלונות. העדפנו להגן על טובתן של הבנות, שבחרו לא להיחשף כי זהו תהליך לא פשוט".
האם המשטרה מסייעת לשוטרים במקרה של תביעה שמוגשת נגדם?
"תלוי. זה עצוב מאוד, אבל כשמדובר בקצין בכיר יעשו בשבילו מלחמת עולם, וכשמדובר בלוחם פשוט - המשטרה זורקת אותו. אם השוטרים היו עומדים בנהלים, הכול היה בסדר. הבעיה היא שהם לא פועלים על פי ההוראות. את הסמכות החוקית להפעיל כוח הם מנצלים לצורך התעללות.
"אחת הבעיות היא שפעמים רבות התג עם שמו של השוטר מוסתר. גם בתחום הזה אנחנו מנהלים מלחמה, וכבר הייתי בקשר עם המפכ"ל כדי שיאכוף את החובה של תיוג. אני חושבת שתרמנו לחברה הישראלית כולה בהפחתת האלימות המשטרתית".
שבורים ונבגדים
הסנגור: ברצוני לזמן את אושרה אסף, העומדת בראש ארגון זכויות השוטרים. אסף נשואה לשוטר ומקדישה שעות רבות למען רווחת השוטרים. בין היתר היא מסייעת להם כאשר הם נקלעים לתביעות משפטיות.
**
"ראשית אומר שלדעתי, מח"ש תופרת תיקים לשוטרים רק כדי להראות שהיא עושה משהו", אומרת אושרה אסף ל′מקור ראשון′. "זו שערורייה. המשטרה מתנערת משוטרים שמוגש נגדם כתב אישום, וברוב המקרים לא מסייעת להם. זאת הסיבה העיקרית להקמת העמותה שלנו. במקרים רבים אני מגייסת כסף למען שוטרים שנקלעו לחובות בגלל תביעות משפטיות. כך יוצא לי לפגוש אותם כשהם שבורים ונבגדים".
ובכל זאת, מדובר במי שהפעילו אלימות כלפי אזרחים.
"אין שוטר שהולך למשימה עם כוונה להרביץ סתם. אלה אנשים שנשלחו למשימות - לעתים בלתי אפשריות - כדי לשמור על הסדר הציבורי בשם המדינה, אבל המדינה מפקירה אותם".
אין ליס"מ מוטיבציה מיוחדת לפגוע במתנחלים?
"טענות כאלו הן חסרות שחר. רוב מוחלט של שוטרי היס"מ הם ימנים, חלקם אפילו ימנים מאוד. מדוע נסגרו 400 תיקים פליליים לנערים שהפגינו נגד ההתנתקות, אך לשוטרים שכביכול הפעילו כוח מוגזם לא מחקו את התלונות? לצערי הרב, השוטרים בישראל הפכו לנרדפים", אומרת אסף.
**
הסנגור – דברי סיכום: דין התביעה להידחות. שוטרי היס"מ נשלחים על ידי המדינה כדי לשמור על הסדר הציבורי. הם נתקלים בסיטואציות כמעט בלתי אפשריות, ולמרות זאת שומרים על איפוק וריסון. משטרת ישראל היא מהעדינות שבמשטרות העולם. הניסיון לדה-לגיטימציה ליס"מ עלול להפקיר את אזרחי ישראל לאלימות הולכת וגוברת של עבריינים ושל מפגינים מכל גוני הקשת הפוליטית.
המחלקה לחקירת שוטרים הפכה לכלי שרת בידי עבריינים ובעלי אינטרסים כדי להתחמק מחקירה וכדי לאיים על שוטרים. האם אנו חפצים ששוטרי ישראל יחיו בתחושת רדיפה מתמדת? האם אנו רוצים משטרה שאיבדה את יכולת ההתרעה שלה? אם רוצים אנו לחיות במדינה שבה שורר שקט, חובה עלינו לחזק את שוטרי ישראל במשימותיהם הקשות כשליחי ציבור.
התובע – דברי סיכום: ברצוני לצטט דברים שכתבה השופטת איילה פרוקצ′יה: "האיסור המוחלט על שימוש בכוח ואלימות בידי שוטרים, תוך חריגה מגדר הנדרש באורח סביר להשגת תכלית שמירת הסדר וביטחון הציבור, אינו צריך הדגשה. הוא מהווה אבן יסוד בשיטה החוקתית הנוגעת לפעילותם של גורמי אכיפת החוק במדינה. הוא מתחייב ממושגי יסוד של מוסר ציבורי בחברה הישראלית. הוא מהווה חוליה מרכזית במערכת המרכיבים הבונים את תשתית המשטר הדמוקרטי בישראל. המשטרה אמורה להגן על הסדר והביטחון הציבורי, ולהבטיח את שלומו של הפרט והכלל. היא לא נועדה להפיל את חיתתה על הסביבה, והיא מנועה מעשיית שימוש בכוחה שלא למטרה לשמה הופקד בידיה".
יקרא הקורא וישפוט.
צילום:מירי צחי
.jpg)
שמעת? לחש מכר לרעהו, יואב שורק הוריד את הכיפה.
צור ארליך
מה, ישאל הרֵעַ הנרעש, הוריד את הכיפה? שבר את הכלים? חי-לו-ני? לא, יחזיר לו הראשון, נראה לך? הוא סתם דוס פלסף. לך תבין.
האיש פונדמנטליסט, יאמר קורא שלישי. הוא רוצה לחזור לדיני תורה שבטלו עוד לפני ימי הביניים.
הוא ניאו-רפורמי, יאמר הרביעי. מה ניאו רפורמי, רפורמי ממש. הוא חושב שיש לשנות הלכות.
והחמישי, שיקרא עד הסוף, ינסה להסביר: הוא חילוני מאמין ושומר מצוות; הוא דתי פוסט אורתודוכסי.
אה, יאמרו השאר בהקלה. הבנו.
ובכל זאת, יואב שורק הוא מהדתיים הכי פחות מתוסבכים שמסתובבים כאן. יש לו משנה ברורה, מקורית, מאתגרת, שהוא פורס זה כעשור וחצי במאמרים על פני מבחר במות, ובתוכן מוסף ′שבת′ של ′מקור ראשון′ שהוא עורך. בלבה עומדת האבחנה ששיבת ציון ותקומת מדינת ישראל הן שלב חדש בתולדות היהדות, המחייב אותה להתחדש – כפי שידעה לשנות את עצמה לפני אלפיים שנה, כשאבדה הריבונות היהודית. עליה לאסוף אל חיקה את חיי המעשה, את החולין, כפי שעשתה עד החורבן. הציונות הדתית כשלה בהבנת השינוי הזה, ומבחינה תיאולוגית נותרה חרדית. ואילו הציונות החילונית בחרה בְּניתוק בִּמקום בְּשינוי. הגיע הזמן ליהדות ישראלית, יהדות של עם בארצו, לתורה שאינה תוחמת עצמה למגזר ואינה מסמנת עצמה בכיפה.
"בָּעיקרון", הוא מסביר שבועות ספורים לאחר גילוי הראש, "הציונות החילונית צדקה: צריך להמיר את אורח החיים הדתי הגלותי באורח חיים יהודי חדש, של עם המכונן חברת מופת בארצו. ואילו בפרטים, האורתודוכסיה צדקה: אי אפשר לבנות עם בלי הלכה, בלי מחויבות עמוקה שיש לה ביטוי יומיומי בעולמו של היחיד ובעולמה של הקהילה. אני אפוא חילוני – בהכרעה הציונית-חילונית, המתבטאת בגילוי הראש ובהזדהות עם המפעל הציוני החילוני; ושומר מצוות – בחיים הממשיים, מצוות שעוד צריכות כמובן ללבוש פנים שמתאימות יותר להכרעה הציונית חילונית, ועוד חזון למועד".
שורק, בן ארבעים, יליד רחובות ומתכנת מחשבים בהכשרתו, רמז לראשונה על הצעד הסמלי במאמר מקיף שפרסם לפני כשנתיים בכתב העת האורתודוכסי-מודרני ′אקדמות′. הוא הציע שם שרבנים יעמדו בראש קהילות מעורבות דתיות-חילוניות, וכסימן לעל-מגזריות יוותרו על חבישת הכיפה. "כל בן תורה של היום", כתב, "אם יערוך ניסוי מחשבתי קטן ויבחן את האפשרות הזאת ברצינות – שהוא יתחיל בקרוב להלך ללא כיפה לראשו – יחוש, כמדומני, תחושת בטן חזקה, מזעזעת, שתבהיר את עומק הקפיצה שיש כאן, את עומק השחרור מקונספציות מגוננות וההיפתחות אל שיח יהודי חדש, שמבקש באמת להשיב את התורה אל האומה".
אחרי חודש ראשון עם כיפת-שמיים הוא מאשר ש"יש בצעד הזה גם משהו משחרר, מגניב. צד שאומר, אני יכול לנקות את האמונה שלי, את הקשר שלי עם מה שאני מאמין בו, את השייכות שלי לעם ישראל, את עבודת ה′ שלי, איך שלא תקרא לזה – כי זה מסיר את האוטומטיות, החמה אבל המרדימה. הסרת הכיפה היא כמו לקפוץ למים: מפחיד אבל מרענן, פותח. מכריח אותך לעמוד מול הדברים. למרות שזה צעד קטן וחסר משמעות הלכתית".
הוא מסביר שעל פי חלק נכבד מהפוסקים כיסוי ראש לגברים הוא רשות, אפילו בתפילה. לתפילות במניין הוא בא עם כיפה, אך כשהוא מתפלל ביחידות ראשו גלוי. "התפילה בלי כיפה מונעת ממני לומר מילים לא נכונות. בכיפה, תחת המחויבות הדתית, אנחנו יכולים להתפלל באופן שמנותק מהחוויה הקיומית, כי זה הנוסח שכתוב. להתפלל למשל על שיבה לירושלים, שכבר שבנו אליה. חז"ל בנו את התפילה על ערכים שהאומה הייתה זקוקה להם אז, באין גאולה – ובאותו אופן, הדור שלנו צריך לבנות תפילה על הערכים שהאומה זקוקה להם בחיים הגאולים. תאר לך איזו תפילה משמעותית הייתה אם בתפילת שמונה עשרה כל יום היינו אומרים ברכות העוסקות באבני היסוד של קיומנו כחברה – חינוך נכון, מערכת חוק ראויה, חוסן לאומי, סולידריות חברתית".
בינתיים הוא צובר חוויות של דתי בעור חילוני. "יום אחד מצאתי עצמי במאה שערים – הייתי צריך לקנות ציוד לחנוכייה – וכל הזמן פחדתי שאם אכנס לאיזו חנות יאכילו אותי טרפות, כי יאמרו, הגוי הזה... וכשהגיע זמן מנחה אמרתי, אם אעמוד פה ואתפלל בלי כיפה יסקלו אותי. עמדתי בפינה צדדית והשתדלתי לא לעשות תנועות של מתפלל. ילד שעבר שם עם אמו שאל אותה בבהלה, מה קרה לאיש הזה? כנראה נראיתי מסכן. אתה פתאום קולט כמה קשה לעשות פעולות דתיות בלי הדֶגל הדתי".
על התחושה של ניעור האוטומטיות הדתית כתב לפני כמה שבועות במוסף ′שבת′ הרב נתן לופז-קרדוזו, במאמר בכותרת "אני מוריד את הכיפה". אבל אצל שורק זה חלק ממהלך שהוא הרבה מעבר לרענון הרגש הדתי האישי. "אני מרגיש שבהורדת הכיפה יש אמירה של ′אני סתם ישראלי′. זה קצת מצחיק, כי החברה התפוררה למגזרים – ועדיין, להיות עם כיפה, לפחות אצל אשכנזים, זה כמו להגיד ′אני ישראלי, אבל′. ′אני ישראלי, אבל אני מחויב לדברים אחרים′. ואילו אני חושב שאין זהות יהודית משמעותית יותר מלהיות ישראלי, כי הריבונות היהודית היא הביטוי העיקרי של הזהות היהודית בדור הזה.
"נכון שהזהות הזו הולידה במקרים רבים דבר שטוח שורשים לגמרי, ונכון שלחינוך הדתי, היחיד היום שמחנך לאידיאליזם ולמגע חי עם המקורות היהודיים, יש הרבה כלים שאין לאחרים להתמודד עם הבעיה הזאת; אבל זו בעיה שלנו, הישראלים, לא בעיה ′שלהם, החילונים′. יותר מכך: הכישלון של החברה הציונית הלא דתית להעמיד דור חדש עם שורשים עמוקים נובע מכך שלכתחילה היא נטלה על עצמה אתגר גדול ומשמעותי – העברת היהדות לעידן חדש, של ריבונות בארץ. הציונות הדתית לעומת זאת ויתרה על הסיכון – אבל ויתרה בכך גם על הסיכוי להיות רלוונטית. החוכמה עכשיו היא לעשות את המהפך – אבל בלי להתנכר אל מקור האנרגיה היהודי שלנו".
ואתה חושב שבלי כיפה, אבל עם כל המטען הדתי שלך וסדר היום התורני שלך, לא תיתפס כסוכן דתי בתחפושת?
"אם העתיד של עם ישראל נמצא באותם תכנים קדושים של הציונות הדתית, אז שם הוא נמצא, גם אם זה בעייתי מבחינה שיווקית. אבל אני לא משווק ציונות דתית רגילה. כי השינוי שאני מצפה שהציונות הדתית תעבור הוא לא קוסמטי. הורדת הכיפה היא רק סמל לחשיבה מחדש על הכול שצריכה להיעשות, לעבור ממגזר לעם. זה סממן שהוא רק קריאת כיוון; במה מתבטא הכיוון הזה, אני עדיין לא יודע. הכול פתוח מבחינתי. לא אני אקבע בעצמי אילו פנים חדשות תקבל המסורת. את זה צריך לברר בית מדרש שיעסוק בדברים באופן יסודי ומקיף. זה החלום שלי".
יחסית לדתיים אחרים, לך קל לעשות את הצעד הסמלי הזה, כי אתה דמות מוכרת ולא יחשבו שהתפקרת.
"אני מסכים. בחברה שאני יושב בה אני אדם מוכר ותולדות חיי עד היום דוסיות, ולכן אני לא ′חשוד′. אבל זה לא אומר שבעיני אנשים זה לא מוזר או מפריע. זה כן. וזה גם לא מאוד נעים. אם הייתי חושב שזה יגרום לכך שהבן שלי ייזרק מהישיבה התיכונית וישים סימן שאלה על החברות שלי ביישוב שאני גר בו, עפרה, אני מניח שלא הייתי עושה את זה. לשמחתי הרבה היישוב שלי מספיק סובלני. גרים פה אנשים בלי כיפה, שהולכים לבית הכנסת בשבת ושולחים את ילדיהם לחינוך דתי. היישוב הבין שאפשר להכיל אנשים שרוצים להיות יהודים גם אם הם לא בדיוק כמוך. וזה מה שיפה בו. התחליף מבחינתי למגורים בעיר, בחברה מעורבת דתית-חילונית, הוא לפתוח את היישובים הדתיים שמסוגלים לכך לחברה מסורתית. לחברה שמכבדת שבת וצניעות בסיסית מסוימת, אבל לא מודדת את אורך החצאית וכיסוי הראש.
"עפרה מתייחדת גם בכך שהרב שלה, אבי גיסר, מתייחס לתפילה ככזו שצריכה לבוא מתוך המציאות. לכן הוא אומר למשל בראשי חודשים ′מי שעשה נסים לאבותינו ולנו וגאלנו מעבדות לחירות′ ולא רק ′מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם′. שאלתי אותו פעם מה עם תפילות המוספים של החגים, שבהן בולטת מאוד התחינה ′שתעלינו בשמחה לארצנו ותיטענו בגבולנו′, וההבטחה שאם רק נעלה ארצה מיד נקריב את הקורבנות – דברים שהם בבחינת כפיות טובה ובעצם גם שקר. הוא השיב לי, ′ודאי שצריך לשנות, אלא שעל דברים קטנים יותר לא הודו לי (לא קיבלו את דבריי), בוודאי שעל זה לא יודו לי′. במילים אחרות, כרב המכבד את רבותיו, כמי שהוא חלק מהמערכת האורתודוכסית, אני לא יכול לשנות. אני לא מזלזל בתשובה הזאת. היא נכונה, ולעתים גם נכון להקריב את האמת של התוכן כדי לשמור על מסגרת קדושה. אבל מה נעשה שרוב עם ישראל כבר מזמן לא במסגרת הזאת? מבחינתי זו הייתה המחשה בהירה לפינה שלתוכה הדתיות הכניסה את עצמה, פינה שבה היא מונעת מעצמה להיות עבודת ה′ כנה ואמיתית, להיות רלוונטית לחיים הישראליים".
בטח כולם שואלים מה עם אשתך, מה עם הילדים.
"אשתי לא מתלהבת מהשיגעון החדש שלי, למרות שהיא מבינה ובמידה מסוימת מזדהה עם מה שעומד מאחוריו. היא בת של רב (הרב בנימין הרלינג, שנרצח בהר עיבל) ובאה עם חינוך קצת שונה מהבית, אבל מבחינתה אני הפוסק בבית בענייני הלכה ואם זה מה שנראה לי נכון, היא לא תעמוד בדרכי. זה יפה מאוד, כי במובן מסוים היא משלמת על זה מחירים.
"לגבי הילדים, בעיניי זו שאלה של חינוך. גם בלי הורדת כיפה. אף פעם לא הייתה בבית לנו דתיות שבלונית, אוטומטית, שהיא פונקציה של שייכות חברתית. זה תמיד משהו שאנחנו מחפשים איך לעשות אותו יותר טוב, או לפעמים אחרת. כבר כמה שנים שאנחנו אופים יחד מצות בערב פסח בצהריים. שזה מצד אחד מצווה גדולה, ומצד שני בדרך כלל מאוד מפחדים מזה, שיחמיץ. וזה מלמד אותם גם לא לפחד וגם להשקיע".
וההורים? כאן יש לו אבחנה מעניינת. "אני מעריך שחמותי תקבל את זה אחרת מאיך שקיבלו את זה הוריי, כי היא ילידת הארץ והם ניצולי השואה. אלו שבאו מהגולה ומהשואה, האתגר הגדול שלהם היה הקמת מדינת ישראל, והשותפות בו חשובה להם יותר מכול, גם במחיר העלמת עין מאכזבות. החשיבה שלהם ממלכתית יותר. לעומת זאת אנשים שגדלו פה, בתוך החברה הדתית הקטנה והנרדפת למדי שהייתה פה בראשית המדינה, האתוס המכונן שלהם היה המאבק הדתי-חילוני, הרצון לשמור שאף אחד מילדינו לא ′יוריד את הכיפה′. דבר ראשון שהם ישאלו על אדם שהם שומעים עליו יהיה אם הוא דתי או לא דתי.
"בכלל, דתיים שחיים בעיר, בחברה מעורבת, לוקחים את זה מאוד קשה: בלי כיפה מה נשאר? מה מזהה אותך? ככל שהחיים שלך דומים יותר לחיים החילוניים אתה מתבצר ב′אני דתי′, בכיפה, כי בלי זה מה נשאר. ואילו ביישובים למשל, כשכולך בתוך הבועה הזה, אז כיפה לא כיפה פחות מעניין. אנשים שהביוגרפיה שלהם היא המאבק הדתי-חילוני, או שהזהות הדתית שלהם מאוימת, לוקחים את זה קשה. הרב בני אלון, שאני גם תלמידו, לקח את זה כשובבות קלילה, בוודאי לא ככישלון חינוכי".
שורק הוא עוזרו של אלון בקידום התוכנית המדינית שלו, ′היוזמה הישראלית′. "הכול קשור", הוא אומר. "הציונות של הרב בני היא בדיוק הציונות שאני מדבר עליה. הוא מבין שבדור הזה צריך לעסוק בפוליטיקה וצריך לפתור את השאלות האסטרטגיות. מפתיע אותי כמה הוא לבד בדור הזה, בין המנהיגים והרבנים, שבאמת חווה את שיבת ציון באופן כזה. זה נוגע גם לקשר שלו עם האוונגליסטים: תקומת ישראל ובניינה היא מעשה שיש לו משמעות אוניברסלית, ואנשים פה תקועים עם המלחמות הגלותיות ועם המחשבה שיש המון נוצרי צמא דם שרוצה לנצר אותו. מי שחווה את שיבת ציון דרך המפגש עם אנשים בעולם שרואים בה מימוש דבר ה′ בהיסטוריה, מקבל פרופורציות. אתה נהיה מקראי, תנ"כי.
"אני באמת מרגיש שהמחויבות הדתית שלי ברמה העמוקה ביותר באה מהמקום הציוני. ההתגלות של דורנו היא הציונות, לא משהו אחר. אם הייתי נולד לפני מאתיים שנה, ייתכן שהייתי מתקשה להתפלל ′ותחזינה עינינו בשובך לציון′ אחרי מאות שנים שמבקשים את זה ושום דבר לא זז. אבל ברוך ה′ זכיתי לגדול בדור שראה בעיניו איך זה קרה, בדרכים אנושיות אבל בפלא ונס. וזו בעיניי נקודת המוצא. אנחנו אומרים שהתורה שבכתב אומרת לנו להאמין בתורה שבעל פה, והאמת היא הפוכה: אנחנו יודעים שספר התורה הוא ספר קדוש כי כך התורה שבעל פה מספרת לנו. באותו אופן, אני שומר מצוות בגלל הציונות, לא הפוך. אני שומר מצוות כי שיבת ציון הראתה שיש שכינה בעולם. ששכינה שוב אינה משהו מופרך".
על ההשלכות התיאולוגיות וההלכתיות שאמורות להיות לסיום הגלות עמד שורק במאמרו הגדול הראשון, ′תורת ארץ ישראל ותורת חוץ לארץ′, לפני 12 שנים וחצי בכתב העת ′תכלת′. הוא היה אז מלגאי במרכז שלם, המוציא את ′תכלת′ לאור, וזו הייתה גם שנתו האחרונה בישיבת בית-אל (והתשיעית בשנותיו בישיבות גבוהות). הוא לא התכוון שתהיה האחרונה, אך פרסומיו המהפכניים, בהם מאמר זה וחוברת על הצורך בחידוש התורה ושמה ′חזרו וייסדום′, גרמו לראשי הישיבה להבהיר לו שמקומו אינו שם. "אני גאה להיות אחד המעטים בדורנו שעפו מישיבה בגלל אידיאולוגיה", הוא מחייך.
המאמר ב′תכלת′, הוא מסכם, "הראה כמה ההלכה שאנחנו חווים תפורה נקודתית למציאות של עם ישראל בגלות, ושונה בכל המהות שלה מהתורה כפי שאנחנו פוגשים אותה במקרא ובמהות הבסיסית שלה – שהיא איך לבנות חברת מופת שיש בה שכינה. כל ההלכה שאנחנו מכירים היא על בסיס ההנחה שאין שכינה בעולם הזה, שהיא הסתלקה ממנו, ושעכשיו העניין הוא לשמר את המצוות כדי שיום אחד נוכל להשתמש בהן. התורה הזמנית הזו עבדה טוב, ועם ישראל שרד בזכותה – ודווקא משום כך אנחנו לא מצליחים להשתחרר ממנה עד היום, אף על פי שהגענו למקום אחר, שבו אפשר לחזור לתורה שמממשת ערכים – והדחף הזה הניע גם את הציונות החילונית".
מאז ועד לסדרת המאמרים ב′שבת′ של מקור ראשון ולמאמר הפרוגרמטי ב′אקדמות′ עברו כמה שנים. "הציונות הדתית ויתרה על היומרה ליצור אורח חיים יהודי חדש", כתב ב′אקדמות′. "היא חיה ברוחה ובחינוכה את התפיסה התנ"כית, התפיסה של עם הנושא ברית עם אלוהיו ומממש אותה בהיסטוריה, תפיסה של שייכות למאמץ האנושי הכללי, תפיסה של כבוד לעולם הזה והעמדת ערכים מוסריים ואנושיים כשיא המימוש הדתי – אבל בחיי המעשה והמצוות אין לכך ביטוי".
רק בשנתיים האחרונות התעוררת לפרץ כתיבה, לצעד האישי של הסרת כיפה, ולגיבוש גרעין לתנועה שתפעל בכיוון הזה. למה לקח לדברים כל כך הרבה זמן להגיע לכלל מעשה?
"כשהייתי בישיבה ניסיתי לבנות תנועה שתקדם דבר כזה, בצורה נאיבית קצת, ואז הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה. שמתי את זה בצד ועשיתי לביתי, והנחתי שאם הדבר נכון, מישהו גדול ממני יצליח לקדם אותו. בשנים האחרונות חשבתי שוב. ראיתי כיצד החברה הדתית רק מתחרדת והולכת – שזה בעיניי המשך טבעי לבחירה שלה להישאר בתפיסה ההלכתית החרדית, האורתודוכסית, הגלותית, זו שמתעלמת מהתמורות העמוקות שחלו בחברה, בתרבות, באורחות החיים ובתפיסת האדם את עצמו. ראיתי שהבשורה הזאת צריכה להיאמר, וכיוון שאינה נאמרת עליי לומר אותה.
"עוד סיבה להמתנה הארוכה היא שעם השנים השתנה אצלי גם משהו בתוכן. ראשית, הבנתי שהרבה דברים שהציקו לי בהלכה היו תוצאה של קריאה דוגמטית שלה; שהרבה פעמים הבעיה אינה בהלכה, אלא בדרך שקוראים אותה. ובעיקר, התחוור לי בשנתיים האחרונות שהחילון היה חלק בלתי נפרד והכרחי מהתהליך הציוני; שהמימוש של התורה הוא לחלן אותה במידה מסוימת, לתת לחול הרבה יותר מקום והרבה יותר משמעות".
אולי הישועה תבוא ממה שאתה קורא לו מגזר התפר, אנשים שמסתובבים בין הדתי לחילוני?
"נכון. הורדת הכיפה היא אולי סוג של הצטרפות למרחב המגוון הזה. אני מצטרף אליו כדתל"ש שומר מצוות, או איך שתקרא לזה. מדובר באנשים שהמשותף להם הוא שהם חושבים שהזהות היהודית היא העיקר, השורש, שהיא שצריכה להנהיג אותנו ועלינו להתחבר אליה בצורה משמעותית – ומצד שני מבינים שהנוסחה הדתית האורתודוכסית היא לא זו שתושיע אותנו. אלו אנשים שלא קונים את עסקת החבילה הזו, מכל מיני סיבות. חוזרים בתשובה, יוצאים בשאלה, ביאליקיסטים מאחרוני המוהיקנים, יוצאי מכינות מעורבות, ועוד ועוד. כל החבורה הזו היא בעיניי קדושה, כי שם נמצא המפתח. בחיבור הזה.
"אלא שהחבורה הזו אמורפית. היא שטה. כל אחד עם הצירוף שלו. מה שחסר זו תפיסת עולם בנויה שיכולה לחולל מחויבות, שיכולה להצמיח תהליך חברתי מעבר לדברים המעניינים שיכולים לצאת מכל אחת מהדמויות. וזאת השליחות שאני רואה לעצמי, התנועה שאני מנסה לבנות. אין לי לא היכולת ולא הרצון להקים זרם חדש. השאיפה שלנו צריכה להיות להתחבר לתהליכים קיימים ולכוחות קיימים ולתת להם כלים שאין להם".
שהם?
"כשאני פוגש אנשים שקרובים לי ברעיונות, אני מרגיש שאם יכולה להיות לי תרומה ייחודית, זה היעדר ההרגשה שאני צריך לשבור משהו כדי ללכת לאן שאני הולך. אני בא משושלות של רבנים, ואוהב אהבת נפש את המשא ומתן של הפוסקים במהלך הדורות, שעמלו לברר את דבר ה′, ומרגיש שמה שצריך היום לעשות הוא להמשיך את המפעל הזה. ואת זה אפשר לעשות במקום שאני מדבר עליו, ולא בדיונים העיוורים לחלוטין למה שנעשה מסביב, שמתקיימים ברוב בתי המדרש. ואני מרגיש שזאת המשכיות, מסורתיות. שֶפֹּה יִראת השמיים. אני מרגיש שהרבה אנשים עומדים באיזה קרע בין הדתיות שלהם לבין הדברים האחרים – ואני לא".
יש גם זרמים קיימים שיושבים על התפר: המסורתי-מזרחי והמסורתי-קונסרבטיבי.
"מה שנכון במודל המסורתי הוא שבתורת-עם יש שתי רמות. יש מה שחייבים, ויש שכבה גבוהה יותר של מה שתעשה אם אתה רוצה להשקיע בצד הדתי שלך בחיים. כך זה נראה בחברה המזרחית, וזה המודל הנכון לעתיד לבוא. באופן מסוים המודל הזה קיים בהלכה, רק שהוא מטושטש. ′שולחן ערוך′, ואפשר להוכיח את זה בכמה מקומות, כתוב לתלמידי חכמים, לאנשים שרוצים ברמה רוחנית גבוהה, וברור שלא הכול בו נועד להיות מחייב את כולם. למשל, כתוב שם שצריך להיות מהעשרה הראשונים בבית הכנסת. איך כולם יהיו מהעשרה הראשונים? ברור שזה מכוון למי שרוצה לקיים מידת חסידות.
"הבעיה היחידה במסורתיות המזרחית היא שהיא מאוד שמרנית. היא מבקשת לשמר את הדת כפי שהייתה בגלות. היא אומרת, אני רוצה שיהיה מודל דתי אידיאלי מאוד אורתודוכסי, ואני אקיים רק את חלקו. מבחינתו של המסורתי, שלא יבוא משיח אף פעם, אל תחדש לי חידושים, אל תמציא המצאות".
והמודל הקונסרבטיבי? האגף ההלכתי יותר של התנועה הזו לכאורה קרוב אליך, רק שבעיניו נקודת המפנה היא לא הציונות אלא המודרנה.
"אני קורא לכיוון שלי פוסט אורתודוכסיה. חזרה למה שהייתה היהדות לפני האורתודוכסיה. מבחינה הלכתית, הפסקים של הרב דוד גולינקין, הנציג הישראלי של אנשי ההלכה בתנועה הזו, הם פסיקה אורתודוכסית. לטוב ולרע. גם הוא לא חושב, להערכתי, שהגאולה הגיעה.
"אין לי בעיה להזדהות עם הרבה תכנים של מה שמכונה האגף הימני של התנועה הקונסרבטיבית. אני נרתע, לעומת זאת, מתפיסות הלכתיות המחפשות יהדות שלא מזיקה יותר מדי, שלא מפריעה לחיים המודרניים, תקינה פוליטית. מזה אני סולד. הבעיה עם התנועה הקונסרבטיבית היא במנגינה ולא בתוכן. היא יוצרת קונוטציה לא טובה, ובחלק מהמקרים היא קנתה את זה בצדק.
"אבל בכל מקרה, אני חושב שבמשבר הדתי של היום, שבו האורתודוכסים הם מיעוט בעם ישראל, שגם אחראי לחלק מהעיוותים של האופן שבו התורה מתממשת במציאות, אין להם זכות להוציא אחרים מחוץ לתחום".
אולי הרצון שלהם הוא לא שהתורה לא תפריע לחיים המודרניים, אלא שהיא לא תסתור ערכים נוספים המקובלים עלינו, ערכים הומניסטיים?
"אני לא מקבל אוטומטית את המוסר המקובל כעדיף על מוסר התורה. לדעתי הוא הוכיח את עצמו עד היום הפוך. אני בכלל לא בטוח שלא צריכים להיות קורבנות בבית המקדש שיקום במהרה, ואני כן בטוח שרוב הקונסרבטיבים – והרבה אורתודוכסים מודרנים – ייפלו מהכיסא אם תציע להם בית מקדש עם קורבנות. אני חושב שאנחנו צריכים לחתור לחדש את הלכות טומאה וטהרה, לא לבטל. לא להקטין את התורה כמה שיותר, אלא לפעמים גם להגדיל אותה במקומות שהיא לא נמצאת בהם היום".
למה לחדש את הלכות טומאה וטהרה?
"הן הלכות שמסדירות את היחס אל עולם הדומם. הן היו אחד העיסוקים הדתיים המרכזיים של ימי בית שני. יש בזה סוג של דתיות עמוקה שאנחנו לא מכירים היום, שחסרה לנו".
ההלכה צריכה, לדעתו, לחזור למסלול ההתפתחות האיטית שאפיין אותה עד שהוקפאה כשהחלה האורתודוכסיה – למעט מה שקשור בנקודת המפנה ההיסטורית של תקומת ישראל בארצו, שעליו לעבור שינוי קרדינלי; "וזה לא רק הלכות מדינה, אלא גם היחס אל הגוף, והיחס אל העבודה, והיחס לזמנו של אדם ועוד המון דברים".
אולם כשיורדים לדוגמאות, שורק זהיר עד קמצן. אני מציע לו כדוגמה קלאסית את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות: האם דמי הביטוח הלאומי אינם גלגולה הריבוני הראוי, ההוגן והיעיל של מצוות המעשרות – מצווה חברתית במקורה, המקוימת כיום כמסגרת נטולת תוכן, השחתת פירות גרידא, ומוטלת על החקלאים בלבד? הוא מסתייג. עדיפה מצווה הנעשית באהבה, הוא אומר, על מס שנתפס כעונש.
אבל "יש משהו נוירוטי כמעט במציאות הדתית היום", הוא מסכים. "והאמת היא שהדור הצעיר בחברה הדתית יודע קצת להשתחרר מזה. יותר בוחר, יותר מתחבר. ועם זאת, לוותר על הלכות בקלות יהיה חוסר אחריות".
צילום:מירי צחי
ועוד עשרות כתבות בגיליון סוף השבוע...
עדיין לא מנויים? התקשרו עכשיו למחלקת המנויים 03-6277700
