כתבות נבחרות מעיתון סוף השבוע
ההסכמות הסודיות של נתניהו: הכול תמורת לא כלום
שלושה מקורות אמריקניים שונים מתעקשים: נתניהו העביר למיטשל הסכמה עקרונית למדינה פלשתינית ב-92 אחוזים מיו"ש ובשטחים משלימים במדינת ישראל, לשליטה בינלאומית במקומות הקדושים, ולכך שהפלשתינים לא יידרשו להכריז על קץ הסכסוך. נתניהו מכחיש
אריאל כהנא
"מר נתניהו, אפשר שאלה?" פניתי לבנימין נתניהו ביום ראשון. "כל התשובות ניתנו, נחזור לבנות", התחמק ראש הממשלה מהמיקרופון המושט. אחר כך נעתר להתייחס. "האם מדובר רק על אריאל, מעלה-אדומים וכפר-עציון או על כלל ההתיישבות?" שאלתי. נתניהו בחר בעמימות. "קודם כול מדובר בהם, אבל לא רק בהם. זהו ביטוי מוחשי, סמלי ומעשי למחויבות שלנו לפתח את גושי ההתיישבות, אבל איש לא אמר שזו המילה האחרונה".
אלא שככל הנראה המילה האחרונה של נתניהו שונה מאוד מזו שניסה לשדר בבואו השבוע לכפר-עציון ולמעלה-אדומים. בשקט בשקט, צייד נתניהו את השליח האמריקני ג′ורג′ מיטשל בהסכמות מרחיקות לכת על עמדותיו הסופיות במשא ומתן עם הפלשתינים, אם יתחדש. מקורות אמריקניים מסרו ל′מקור ראשון′ את פרטי העקרונות שראש הממשלה הסכים לגביהם: ויתור על התביעה להכרזה פלשתינית על קץ הסכסוך; הסכמה לכינון בירה פלשתינית במזרח ירושלים; נסיגה בת 92 אחוזים משטחי יהודה ושומרון; חילופי שטחים על שמונת האחוזים שייוותרו; הסכמה לשליטה בינלאומית על המקומות הקדושים בשטחים ששוחררו ב-67′, ובכלל זה הר הבית.
על פי המידע המצוי בידי המקורות, נתניהו הביע נכונות להגמיש מאוד את תביעתו להכרזה פלשתינית על קץ הסכסוך. ייתכן שהוויתור נובע מכך שהצדדים כבר אינם חותרים להסכם קבע, אלא רק לדיון על הגבולות, תוך דחיית הדיון על סוגיות הליבה האחרות לעתיד. נתניהו, על כל פנים, מסכים כעת להסתפק בהודעה פלשתינית על הכרה בישראל כמדינה יהודית, ובערבות אמריקנית, שטיבה טרם הוברר, אשר תתייחס לנושא קץ הסכסוך. לדברי המקורות, הוויתור בסוגיה זו הוא פרי לחץ אמריקני כבד, לאחר שפעילי שמאל ישראלים הבהירו לאמריקנים כי דרישה מהפלשתינים להכריז על קץ הסכסוך מטרפדת מראש כל סיכוי להסדר זמני או קבוע.
כאמור, בנושא הגבולות הסכים נתניהו לנסיגה בת 92 אחוזים משטחי יהודה ושומרון ולמסירת שטחים מתחומי ישראל תמורת היתר. עדיין לא נקבע היכן יהיו השטחים החלופיים שישראל תמסור לפלשתינים. גושי ההתיישבות, שתחומם הסופי טרם שורטט, יישארו בידי ישראל. היבט אחר הנובע מהנסיגה הוא עריכת משאל עם. כיוון שיישום ההסכם כרוך במסירת חלקים מישראל שבתוך הקו הירוק, ובהנחה שעד אז תושלם חקיקת חוק משאל העם, נתניהו יהיה מחויב לקיים משאל עם לפני שיחתום עליו. ראש הממשלה, על פי גרסה זו, מעוניין בכך, ועל כן תמך בחוק משאל העם בקריאה ראשונה.
פרט שעודנו שנוי במחלוקת הוא הגבול המזרחי. נתניהו, כפי שהצהיר בשבוע שעבר, דורש "נוכחות ישראלית בצד המזרחי של המדינה הפלשתינית". הפלשתינים מתנגדים לכך, אך כיוון שאינם נושאים ונותנים ישירות עם נתניהו, מי שלמעשה מייצגים את עמדתם הם השליח מיטשל והנשיא המצרי מובארכ. כתוצאה מהנסיגה צפויים להתפנות מבתיהם 50 עד 80 אלף מתנחלים. על פי התוכנית יידחה הפינוי הכפוי לסוף התהליך, בעוד כמה שנים, ואילו עד אז תקדם הממשלה פינוי מרצון. ההנחה היא שרוב המתנחלים יסכימו לעזוב מרצונם תמורת פיצוי כספי, ולפיכך רק הגרעין הקשה, אשר על פי תרחיש זה אמור להיות לא גדול, ייעקר בכוח.
לפלשתינים זה לא מספיק
ככלל, מסרו המקורות, המשא ומתן אינו מתנהל עם הפלשתינים אלא עם האמריקנים ובידיעת המצרים, תוך תיאום עקיף עם הפלשתינים. דברים אלה תואמים הדלפה של בכיר פלשתיני לסוכנות ′אסושייטד פרס′ לפני שבוע שלפיהם הפלשתינים פנו לאמריקנים בבקשה שינהלו בעבורם את המשא ומתן על גבולות המדינה הפלשתינית.
נתניהו הסכים להקים בירושלים בירה פלשתינית. כזכור, לפני שבועיים הצהיר שר החוץ המצרי, אחמד אל-רייט, כי נתניהו הביע עמדה כזו באוזניו של הנשיא המצרי מובארכ. לשכת נתניהו הכחישה אז את הדברים. בנושא המקומות הקדושים ליהודים, בירושלים בפרט וביהודה ובשומרון בכלל, נתניהו הסכים לאי-ריבונות הדדית – לא פלשתינית ולא ישראלית – ולשליטה בינלאומית, כולל בהר הבית. כך יהיה גם בקבר רחל למשל.
השיחות עם מיטשל וצוותו מוגדרות בלתי-פורמליות, ובאופן תיאורטי אינן מחייבות את ממשלת ישראל. מקור הבקיא במידע הסביר כי מדובר בהתחייבויות עקרוניות של נתניהו אשר אינן יורדות לפרטים. דפוס דומה נקטו מנהיגים ישראליים בעבר, טרם המשאים והמתנים עם סוריה: הם התחייבו באופן כללי על תוצאות המשא ומתן, בלי לסכם את הפרטים מראש. נתניהו עצמו נהג כך בקדנציה הקודמת שלו, כאשר באמצעות מקורבו רון לאודר העביר לאסד מסרים ברורים כי יסכים לנסיגה עמוקה בגולן. גם אז הייתה זו התחייבות עקרונית שלא נכנסה לפרטי הפרטים.
הפעם הועבר המסר למיטשל דרך עו"ד יצחק מולכו, איש סודו של נתניהו, שניהל את המגעים עם השליח האמריקני. ככל הידוע, היועצים המדיניים של נתניהו בירושלים אינם מודעים לכך שאלו העמדות שהביע נתניהו. היועצים, כמו חברי השביעייה ונתניהו עצמו, נצמדים לקו הרשמי שלפיו ישראל מוכנה לדבר על הכול – ירושלים, פליטים, קווי 67′ – אך תציג במשא ומתן את עמדותיו המוצהרות של נתניהו כי הוא שולל את חלוקת העיר, שולל נסיגה בהיקפים הנזכרים, ואינו מוותר על הדרישה לקץ הסכסוך.
זו גם לשון תגובתו הרשמית של לשכת נתניהו: "פנייתכם אלינו רצופה בטענות חסרות כל יסוד. ראש הממשלה נתניהו לא שינה את עמדותיו המוכרות – לא בשיחותיו עם הסנאטור מיטשל, לא בפגישותיו עם מנהיגים בעולם ולא בשום פורום אחר. בכלל זה, כמובן, נמנות עמדותיו הנחושות שלפיהן כל הסדר שלום יצטרך להוות קץ הסכסוך וקץ התביעות; ירושלים המאוחדת תישאר בריבונות ישראלית; בעיית הפליטים תיפתר מחוץ לגבולות ישראל; ישראל תעמוד על גבולות ביטחון; ועוד. הטענות המוזכרות בפנייתכם כביכול לגבי משא ומתן חשאי פשוט לא היו ולא נבראו".
אלא שהמקורות, שלושה במספר, לא קונים את ההכחשה הזו. שלושתם בקיאים בחומר ומתעקשים שהמידע שהוצג לעיל מדויק לחלוטין. הם מעריכים כי נתניהו מתכוון לשמור בסוד את הסכמותיו אלו עד סמוך לתום תקופת ההקפאה, מתוך הבנה שחשיפתן תערער את שלטונו. לקראת סוף התקופה, כך מקווה נתניהו, כבר יהיה בעיצומו של משא ומתן עם הפלשתינים. אם יבשיל התהליך, יתברר ממילא שאלו עמדותיו ואז יחזור לבנות אך רק במקומות שבהם תישאר ישראל באופן קבוע, קרי בגושים.
לפי שעה נראה שגם המהלך הקיצוני הזה של נתניהו לא השיג את יעדו. הפלשתינים מסרבים לחדש את השיחות עם נתניהו, אף ששמעו לאן יגיע בסוף התהליך. זה פשר האכזבה העמוקה בצד הישראלי מהעמדה הפלשתינית.
ילדי ישראל על ההרים
עד שיתפתחו הדברים, אם בכלל, נתניהו הולך בזיגזג, פעם ימינה ופעם שמאלה. השבוע היה תורו של הימין. אנשיו של נתניהו ייחסו לביקורו בכפר-עציון ובמעלה-אדומים ביום ראשון משמעות רבה. רבים מהם טרחו, באופן חריג למדי, להגיע בעצמם לשני המקומות. "לא היה אף ראש ממשלה שעשה דבר כזה", התפעל אחד מאנשי נתניהו בעת שהִמתַנו לו בבניין ההנצחה של חללי גוש עציון בכפר-עציון.
באיחור אופייני של חצי שעה הגיעה הפמליה. רוח הררית קפואה נשבה בחוץ. עשרות מתושבי המקום חיכו בפנים, מנצלים את הזמן כדי להיזכר ברשימת המנהיגים שביקרו כאן בארבעים שנות פלוס. "העץ של ויצמן תפס גובה וזה של שמיר נשאר נמוך עד היום", הביא אחד הקיבוצניקים דיווח טרי מהחורשה. לנתניהו עצמו לא היה זה ביקור ראשון במקום, וכנראה גם לא עץ ראשון. בקדנציה הראשונה השתתף בחגיגות ה-30. מאז הספיק לבקר לא פעם בחפירות ההרודיון ולהתעדכן בגילויים החדשים. גם הפעם ביקש לעשות את דרכו ברכב ולא במסוק "כדי לראות מה מתפתח בשטח".
קבלת פנים חמימה קידמה את פניו. חברי קיבוץ, שכבר ראו הכול ושמעו הכול, עצרו יום עבודה ובאו לאירוע. כך גם כמה מיני-סלבס מקומיים. התרגשות לא נרשמה בקהל. גם לא הפגנות. היעדרותו של חנן פורת, סמלו המובהק של כפר-עציון, הייתה בולטת.
תזמורת ילדים מתקוע ניגנה את "הבאנו שלום עליכם" ואת "ט"ו בשבט הגיע – חג לאילנות". למנצחת, אירנה מילשטיין, ניתנו שלושה ימים בלבד להתכונן, מה שלא פגם בתוצר הסופי. נתניהו מצדו התרגש מהשתתפות הילדים בטקס. הוא לחץ את ידי "ילדי ישראל על ההרים" כפי שכינה אותם, ושיתף פעולה עם אחד מהם בנטיעת עץ הארז. לילד, נין לניצול שואה שנהרג בקרב על הגוש ונכדו של ראש המועצה הקודם שילה גל, הבטיח נתניהו כי נכדיו וניניו שלו יזכו לחיות בגוש לנצח. מחיאות הכפיים לא איחרו לבוא. בנאום, אחרי שהזכיר את אריאל, מעלה-אדומים וכפר-עציון, הכריז נתניהו: "המסר שלנו ברור. אנחנו נוטעים כאן, אנחנו נישאר כאן, אנחנו נבנה כאן. המקום הזה יהיה חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל לנצח".
גוש עציון, יודע נתניהו וידעו מארחיו, בטוח. לפחות יחסית, ולפחות רובו. חלקו המערבי נמנה עם הגושים אשר על ההכרה בהשתייכותם לישראל יש "קונצנזוס לאומי רחב מאוד, וההכרה (בכך) מחלחלת בהדרגה גם לזירה הבינלאומית", כדברי נתניהו בטקס. מהיעדר הביקורת הבינלאומית על ביקוריו אנו למדים שהגושים הם עובדה מוגמרת. אלא שמבחינת פרנסי הגוש אין פירוש הדבר שאפשר לעשות לנתניהו הנחות.
"ימים לא קלים עוברים על ההתיישבות היהודית בארץ ישראל", פתח שאול גולדשטיין, ראש המועצה האזורית, כשנתניהו לוגם קפה שני מטרים ממנו. הביקורת הייתה ברורה, אף כי לא כללה חצים אישיים. הוא הביע תקווה שבשנה הבאה יינטעו לא רק עצים אלא גם "בית, כיתה וגן".
גולדשטיין מציע לשכנע
גולדשטיין מוביל קו מורכב כלפי נתניהו. כמו רבים בישראל, אולי בעולם, הוא מתקשה להבין מה נתניהו רוצה. מצד אחד, נתניהו מבטיח לו ש"יהיה בסדר ונחזור לבנות". מצד שני, גולדשטיין "מתחלחל" מההקפאה ומהתייצבותו הגורפת של ראש הממשלה מאחורי נוסחת שתי המדינות, וזה עוד בלי לדעת את המידע המובא כאן. אך תשובתו של גולדשטיין לערפל הזה אינה לאיים על נתניהו אלא "לאגף ולחבק אותו מימין. אסור לנו להוציא אותו מהמחנה ולומר לו ′לא עוד ימין ייקרא שמך′, אלא יש לעבוד עם המערכת הפוליטית כדי לוודא שרצון רוב הציבור, שבחר בנתניהו להיות ראש הגוש הימני, יבוא לידי ביטוי במדיניותו. צריך לחזק את הצד הימני שבו, להגיד לו: אנו מבינים את הקשיים שלך מול ארצות הברית ונמשיך לתמוך בך על מנת שתחזור לבנות".
אבל אולי כך הוא מרדים אותך, ובעוד כמה חודשים תתעורר ותגלה שהכול מכור?
"לצורך העניין אפשר לומר שלא משנה לי מה הוא יגיד או כבר אמר, אלא מה המצב הפוליטי שהוא נתון בו. התפקיד שלנו הוא ליצור לנתניהו את הסולם הפוליטי שיעזור לו לרדת מהכרזתו על שתי המדינות, כדי שבסוף יגיד לאובמה ′שמע, התכוונתי, אבל פוליטית אני לא יכול′. הצד שלנו צריך לעבוד עם השרים וחברי הכנסת של הליכוד, ש"ס, ישראל ביתנו ושאר המפלגות, כדי שאלה יזכרו ויזכירו לו מה אמרה הדמוקרטיה הישראלית. צריך לעבוד בכלים הדמוקרטיים של שכנוע. נכון, זו עבודה קשה וסיזיפית, אך בסופו של דבר היא מוכיחה את עצמה. הדרך האחרת של איומים, ′תג מחיר′ ועשייה לא חוקית מאחורי הקלעים לא הוכיחה את עצמה".
הכיוון שגולדשטיין מתווה הוא אחד מלקחי ההתנתקות. הימין, הוא טוען, תקף את שרון בצורה בוטה, דחק אותו מן המחנה, וכך הפך אותו מאוהב לאויב. לבו של נתניהו, הוא אומר, עדיין פועם במקום הנכון. לכן, במקום לדחוק יש לחבק אותו. הוא משוכנע שהטקטיקה הזו היא גם היחידה האפשרית. "תגיד לי מי משרי הליכוד בא לכנס ולהפגנה נגד ההקפאה. אף אחד. תשעים אחוזים מהליכוד הולכים עם נתניהו. הליכוד עדיין בטראומה מהפילוג. הוא לא ישוש לפילוג נוסף".
לא רק במישור הפנימי מטיף גולדשטיין לשכנוע, אלא גם ברמה הבינלאומית. הסיסמה שהוא מסתובב איתה זה כמה שנים היא "ככל שנעבוד יותר על ההסברה כך יגדל מרחב הפעילות של הטנקים". כבר שנים שהוא טווה קשרים אישיים בגבעת הקפיטול ובבית הלבן. הוא, בשונה מנציגיה הרשמיים של ישראל, מדבר בפגישות בגאון על זכותנו ההיסטורית ביהודה ושומרון. גם בדברים שהשמיע השבוע באוזני נתניהו דחק בו "להמשיך בדרכך, להזכיר שאנו נמצאים בארץ ישראל מכוח הזכות היסטורית ומכוח הייסורים שאנו עוברים והמחיר ששילמנו כאן. העמדה הזו אולי מובנת לנו אבל היא לא מובנת בעולם".
ביילין צופה קיפאון
באופן פרדוקסלי משהו, מי שכמו גולדשטיין משוכנע שנתניהו טרם חצה את הקווים הוא איש השמאל יוסי ביילין. הלה חטף השבוע מקלחת קרה מאהוד ברק, שטען כי הוא מניח מקלות בגלגלי הרכבת המדינית: מייעץ לפלשתינים על מה להתעקש, מפרסם סודות מחדרי המשא ומתן. ביילין לא מבין מה ברק רוצה מחייו. "איזה אינטרס יכול להיות לי להפריע לתהליך?" הוא תוהה. הוא אמנם "מדבר עם כולם" אך אינו יועץ לצד זה או אחר.
לעצם העניין, ביילין – בהתבטאות זהה לזו של שרים בשביעייה – משוכנע ש"המחיר הסופי שהממשלה הזו מוכנה לשלם רחוק ממה שהפלשתינים יסכימו לקחת. המצג שנתניהו מציג לגבי גבולות 67′ וירושלים רחוק מאוד ממה שהם רוצים, ומסיבה זו אי אפשר להגיע להסדר. אני לא בטוח שהם צודקים, אבל התוצאה היא קיפאון".
לכן, מעריך ביילין, "נתניהו אומר שהוא רוצה משא ומתן אך הפלשתינים חוששים שהוא מעוניין רק בתהליך, שיעברו כמה שנים של משא ומתן שבסופו לא יקבלו את מה שהם מעוניינים לקבל. לכן הם כלל לא רוצים להתחיל בשיחות. נתניהו הולך כל הזמן על החבל הדק בין לומר לעולם ולקהילה הבינלאומית ′הלכתי רחוק למען השלום′ לבין לומר לימין ′אני בסדר ואיני מוותר כפי שמלשינים עליי′. הוא מתמרן בין המציאות המדינית שאינה משתנה לבין הקואליציה שלו".
על פי הידוע לביילין אין פער משמעותי בין מה שנאמר בחדרי חדרים למיטשל לבין מה שידוע בציבור. "נתניהו, כמו ראשי ממשלה שקדמו לו, לא מרמה. כשרבין הבטיח לא לרדת מהגולן הוא התכוון לכל מילה, אבל המציאות הובילה אותו למקום אחר. כששרון אמר ′דין נצרים כדין תל-אביב′ הוא באמת האמין בזה ובכל זאת עשה מה שעשה. כשנתניהו דיבר נגד מדינה פלשתינית הוא האמין במה שאמר, אבל אז עלה לשלטון ושינה את עמדתו בהתאם למציאות. נתניהו "עדיין לא נמצא לפני צומת הכרעה כי אין משא ומתן, וכל עוד לא יגיע לצומת הוא יכול להמשיך במשחק הזה ככל שירצה".
מה יעשה נתניהו אם יגיע לצומת?
"הוא עצמו עוד לא יודע".
צילום:AP
הכול תמורת לא-כלום
ראש הממשלה נוטע עצים בגוש עציון ובמעלה אדומים, ולא במקרה דווקא שם ורק שם. בנאום בר אילן הוא צעד לתוך המדרון החלקלק, והציע להעמיד למבחן את השאלה אם מולנו נוסעים שני אופנועים או משאית
אורי אליצור
על פי המידע המבהיל שמביא אריאל כהנא בגיליון הזה (עמ′ 8), ראש הממשלה נתניהו נפל למלכודת פלשתינית כפולה: הוא הסכים למשא ומתן על גבולות תחילה, ומוכן בפועל לנהל אותו בתיווך אמריקני ולא ישירות עם הפלשתינים. הנוסחה הזו פירושה הכול תמורת לא-כלום, ההיפך הגמור של תבונת נתניהו מן הקדנציה הקודמת שהתמצתה בנוסחה המפורסמת: יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו.
עד נאום בר אילן, נתניהו התנגד למדינה פלשתינית לא משום שהוא איש ארץ ישראל השלמה. הוא לא, ומעולם לא היה. הוא תמיד היה בעד סוג כלשהו של חלוקת השטח בין ישראל לבין רשות פלשתינית עצמאית מינוס. הוא באמת ובכנות לא רוצה בשימור המצב הקיים לנצח, וחותר להגיע לנוסחת חלוקה מוסכמת. אתה יכול לאהוב את זה או לא לאהוב, אבל זו עמדת רוב הפוליטיקאים בישראל משמאל ומימין, ואני מעריך שזו גם עמדתו של רוב הציבור בישראל. אלא שהשאלה הבלתי פתורה היא מה יהיו גבולות החלוקה, ומה פירושה של עצמאות מינוס.
נתניהו הסביר פעמים רבות, ובכלל זה גם בנאום בר אילן עצמו, מדוע הוא מסכים לרשות, או ישות, או ממשל עצמי, אבל לא רוצה להסכים למדינה. משום שהמילה ′מדינה′ חזקה יותר מכל ההתניות שמגבילות אותה. למדינה יש זכות להחזיק צבא ולכרות בריתות ולייבא נשק בכמויות בלתי מוגבלות, ולמדינה יש מרחב אווירי משלה וטריטוריה שלאיש אין זכות להתערב במה שנעשה בה. לכן גם אם יסכימו הפלשתינים שהמדינה שלהם תהיה שונה מכל המדינות, למשל בכך שתהיה מפורזת מנשק כבד ושבתנאים מסויימים לישראל תהיה זכות התערבות בשטח שלהם, התוצאה תהיה שהמדינה תקום וההסכמה לא תקויים, כי למילה יש יותר כוח מאשר לנייר הכתוב. כך הסביר נתניהו לאורך שנים בהיגיון ובשכנוע פנימי רב. יש דבר דומה לזה בהלכה. מי שנושא אישה בתנאי מוסכם שהוא יהיה פטור מאחת מחובות היסוד של איש לאשתו, גם אם האישה הסכימה לכך ההלכה היא שהנישואין תקפים והתנאי בטל.
אולמרט וציפי לבני, כמו גם אובמה וקלינטון, לא קיבלו את דעתו זו. המילה היא רק מילה, הם מאמינים, ומה שקובע הוא ההסכם ולא המילון. לשיטתם אם זה מה שיוסכם, יכולה להיות מדינה שתהיה מפורזת ושתקבל על עצמה הגבלות על ריבונותה.
לא קיבל את הערבויות שביקש
בנאום בר אילן נתניהו עשה צעד ראשון לתוך המדרון החלקלק, אבל בינתיים הוא רק אמר בואו ניווכח מי צודק. אם אתם כל כך מתעקשים על המילה ′מדינה′, אני מוכן לוותר בתנאי שאקבל מראש ערבות אמריקנית לכך שהמדינה הזו תהיה מפורזת והפלשתינים יכירו בזכותו של העם היהודי למדינה משלו. זה היה צעד מסוכן מאוד אבל עדיין אפשר לראות בו רק מבחן לשאלה מי צודק. אם תתנו לי ערבויות אני אמשיך לצעד הבא, אם לא תתנו לי ערבויות הרי הוכח שאני צודק ולא אתם.
עכשיו באה המציאות והוכיחה לו שהוא אכן צדק, אבל כמו בסיפור המשאית או שני האופנועים של הגששים. התברר שאכן, בדיוק כמו שנתניהו טען, המילה ′מדינה′ חזקה יותר מן ההתניות. אכן הוא לא קיבל ערבויות כי איש לא יכול לתת ערבות כזו, אבל הוא כבר נמצא בעיצומו של הצעד הבא. ועדיין אפשר היה שלא להחליק במדרון אילו הצעד הבא היה בנוי על נוסחת יתנו יקבלו. למשל: אנחנו הסכמנו למדינה, עכשיו תורכם להסכים שהיא תהיה מפורזת. אם תסכימו נלך הלאה, לא תסכימו בטלה גם הסכמתנו. אחר כך אנחנו נסכים להיכנס למשא ומתן על גבולות אם אתם תסכימו שמה שמחוץ לגבולכם שייך לעם היהודי וזהו קץ הסכסוך. תסכימו נתחיל במו"מ, לא תסכימו אין תזוזה.
אבל, לפחות לפי המקורות האמריקנים שבידינו, לא זה מה שקורה. בדיוק כמו שנתניהו צפה, המילה ′מדינה′ סחפה את כל הסכרים כמו שיטפון בנגב. עכשיו מדברים על הגבולות בלי שום דרישה מן הפלשתינים. ואם יגיעו להסכם על גבולות המדינה הפלשתינית הרי היא כבר קמה בלי להיות מפורזת, בלי הכרה בזכויות העם היהודי, ובלי קץ הסכסוך. יקבלו ולא יתנו.
למי נכון להאמין?
וזה עדיין לא הכול. יוסי ביילין נוהג לומר שהסכמה על גבולות היא בעצם הגדרתה נתינה של שני הצדדים, כי אנחנו מוותרים על השטח שהם קיבלו והם מוותרים על השטח שהם לא קיבלו. אפילו אם נקבל את ההיגיון העקום הזה, נראה שכבר נמצאה הדרך לעקוף גם אותו. הפלשתינים רוצים שהמו"מ על גבולות ינוהל בין ישראל וארצות הברית ולא ישירות איתם. פירוש הדבר שאפילו לפי ההיגיון הבייליני, אנחנו ניתן את חלקנו והפלשתינים לא יתנו כלום. אנחנו נגיע למפה המקובלת על ארה"ב ואז יבואו הפלשתינים ויאמרו שהם לא מסכימים. ומה יקרה? זה לא יחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, אלא ידרוש מאתנו להמשיך מהנקודה שכבר הוסכמה לעבר נסיגות נוספות. מפולת.
יכול להיות שלממשלת נתניהו יהיה מספיק כוח כדי לעצור את התהליך בשלב התיאוריה. בניגוד לשמאלנים מושבעים ותלושים מן המציאות, נתניהו מבין שאם הנסיגה תתבצע בפועל ותקום מדינה פלשתינית לא מפורזת, במוקדם או במאוחר יעופו קסאמים על פתח תקווה וגראדים על תל אביב, ומטוסי נוסעים יופלו בדרך לנחיתה בנתב"ג. יכול להיות שהוא ייגרר רק עוד שני שלבים של יקבלו ויקבלו ולא יתנו כלום. אבל את מה שניתן לערבים אפילו על הנייר בלבד אי אפשר יהיה להחזיר, והממשלה הבאה אחרי נתניהו מטבע הדברים תיגרר הלאה במדרון עד התהום.
בינתיים כל מה שבידינו בא ממקורות אמריקניים, בעוד נתניהו ואנשיו מכחישים בתוקף. למי נכון יותר להאמין? אני מאמין למקורות האמריקנים, אבל שמח שנתניהו מכחיש בתוקף. כמו למילה מדינה גם להכחשה יש כוח משלה, ואם השאלה תישאל שוב ושוב, וההכחשה תחזור שוב ושוב יכול להיות שההכחשה תהפוך למציאות. השאלה היא האם יימצאו בתוך הממשלה והקואליציה מספיק אנשים שישאלו את השאלה בעקשנות ובחשדנות ויחזרו וישאלו בלי לוותר, בלי להאמין ובלי להתייאש.
צילום:AP
עניי מי קודמים
האם יש כללים לפיהם צריכה מדינת ישראל לנקוט בעת אסונות בינלאומיים? האם צריך לשלוח משלחות סיוע גדולות לכל העולם או שמא עדיף להשקיע את הכסף בעניי עירנו?
הרב מאיר נהוראי
למהר ולעזור.
שלוש גישות אנו צריכים לנקוט בשאלה זו. האחת, הגישה העקרונית: בפרשיות השבוע אנו קוראים על התהוותו של עם ישראל והגדרת תפקידיו. משה כבר לומד על הגדרתה של האומה היהודית בעודו עומד מול הסנה – ′וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה′ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ′.
ישראל הם בן בכור לכל העמים המוגדרים בניו של הקב"ה. תפקידו של הבכור לעזור לאביו ולקחת אחריות. אם כן, ברור שאנו נתבעים לעזור ולהגיש סיוע חירום להאיטי זה חלק מהווייתנו ומתפקידנו מהרגע הראשון שיצאנו מצרים.
השני, חובת צדקה: הגמרא במסכת גיטין סא ע"א: ′ת"ר: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום′.
גמרא זו נפסקה ברמב"ם (הל′ מתנות עניים ז,ז). מלשון הגמרא משמע שמפרנסים את העניים הגויים יחד עם עניים יהודים כלומר, אם נזקקים אנו לתת צדקה לעניים ובתוכם עניים גויים אסור להימנע מלתת אף להם צדקה. ברם מה יהיה הדין כאשר נידרש לפרנס רק עניי גויים בפני עצמם?
השולחן ערוך (יורה דעה רנא) מנסח את ההלכה בניסוח שונה:′מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם, משום דרכי שלום′. כלומר, ישנה חובה מיוחדת לפרנס עניים גויים ללא כל קשר וזיקה לפרנסתם של עניים יהודים.
נקודה זו מודגשת בדברי ערוך השולחן – ′כל הפושט יד ליטול לחם נותנין לו ואפילו בא עובד כוכבים לבקש לחם נותנין לו וכך אמרו חכמים מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ולאו דווקא עם עניי ישראל דאפילו בא לבדו ליטול נותנין לו ונותנין′. (יורה דעה רנא)
ההלכה אינה מתנה את חובת הסיוע לעניים גויים בצורך להקצות משאבים לעניים יהודים. אם גוי פושט את ידו ישנה חובה מיוחדת לעזור לו. האסון בהאיטי מתוקשר ומצולם בכל העולם וישנם רבים הפושטים יד ומבקשים עזרה. לא מדובר שם רק במתן סיוע כלכלי אלא בהצלת חיים, שהכל מודים שמצילים גויים. אם כן, מנין לנו להגביל את הסיוע מחמת מצוקה של יהודים עניים?!
אחת ההלכות שמודגש בה הפן המוסרי היא העזרה לגויים הן בקבורה והן בצדקה וזו לשון הרמב"ם (הל מלכים י, יב) : ′אפילו העכו"ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה′ לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום′. הליכה בדרכי ה′ פרושה – לרחם על כל מעשיו (ברואיו).
הנושא השלישי הוא קידוש השם: הגשת הסיוע של מדינת ישראל להאיטי מתועדת בידי צלמים רבים הבאים מכל קצוות העולם. התמונות מגיעות לכל מקום ובכך אנו מקיימים מצוות קידוש השם וכפי שמנוסח בפסוק: ′וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה′ (דברים ד,ו) כאשר אנו מראים לגויים עד כמה שחוקים ומצוות של תורתנו מוסריים, הרי שאנו מקדשים שמו של הקב"ה בין האומות. במיוחד לאחר שאנו נאבקים על העוול שנעשה ליהודים בשואה ועל ההתעלמות של העולם מהנעשה שם באותה תקופה נוראית אנו מצווים להיות דוגמה אישית ולקדש את שמו של הקב"ה ברבים. הסיוע להאיטי נדרש הן מבחינה הלכתית הן מבחינה מוסרית ויש בו קדוש השם ויש להקצות משאבים כולל סיוע כלכלי, על אף שהוא מקטין את סל הצדקה היהודי.
הרב מאיר נהוראי הוא רב מושב משואות יצחק
***
הרב יהודה קרויזר
תשובה לדו"ח גולדסטון
לעם ישראל ולמדינתו יש יעוד ותפקיד שאין לשום עם אחר והוא קידוש שם ה′ בעולם, כדברי הנביא ישעיהו: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה′... וילמדו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה′ מירושלים". קידוש ה′ נמדד לא רק בערך המוחלט שלו אלא גם בהבנה כיצד ההתנהגות שלנו מתפרשת על ידי אחרים.
דוגמה לכך אפשר להביא מדברי הגמרא במסכת יומא שדנה בשאלה מהו חילול ה′. תשובתו של רב - אם הוא קונה בשר ולא משלם מיד. ר′ יוחנן אמר שאם הוא הולך ארבע אמות בלי תפילין, וכן שם בהמשך דורשת הגמרא מכל אחד שיהיה שם שמים מתאהב על ידו, ואחת מהדרישות שיהיה משאו ומתנו בנחת עם הבריות, ועל מי שמתנהג כך עליו אומרות הבריות ראו כמה נאים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו, ועליו הכתוב אומר "ישראל אשר בך אתפאר", ואם ח"ו התנהגות אינה הולמת התנהגות של יהודי עליו הכתוב אומר "באמור להם עם ה′ אלה ומארצו יצאו", כלומר אומות העולם מבזים את עם ישראל ואת אלוקיו.
על קידוש ה′ כלפי אומות העולם מסופר בירושלמי על ר′ שמעון בן שטח שרצונו היה שיתקדש שם שמים על ידו כדי שיאמרו הגויים ברוך אלוקי עם ישראל ועניין זה היה חשוב לו מאוד. ומספרת שם הגמרא שדבר זה הוא למד מר′ חנינא שהיה מספר על הזקנים שקנו ערמת תבואה מחילות גויים ומצא שם צרור של כסף והחזירו אותו ואמרו אותם גויים ברוך אלוקי ישראל.
יש לציין ולהדגיש שההתחשבנות שלנו כיצד יראו המעשים שלו בעיני אומות העולם היא רק בתחומים שאינם קשורים לביטחון מדינת ישראל. כאשר מדובר בשמירה על ביטחון תושבי המדינה ובהתנהלות המלחמה כנגד אוייבנו כאן עלינו לעשות את כל הנחוץ והנדרש ללא התחשבות בדעתם של אומות העולם. ולכן דווקא על רקע האשמות של אומות העולם על דרך ניהול המלחמה שלנו ועל פעילותו של צה"ל בשטחי יש"ע, יש עניין מיוחד בכך שישראל שולחת משלחת צבאית גדולה לסיוע אזרחי למדינה שאינה מאיימת על ביטחונה של ישראל, ובכך מדינת ישראל מביאה לידי ביטוי את העוצמה המוסרית של עם ישראל.
בשדה הקרב, מול אויב אכזרי שרוצה להשמיד אותנו, עוצמתו המוסרית של צה"ל באה לידי ביטוי בנחישות ובעוצמה לנצח את האוייב בכל דרך אפשרית, אבל כשהדבר נוגע לסיוע אזרחי לתושבים ממדינות רחוקות שאינם מהווים סיכון ביטחוני, אותו צבא מסייע להצלת חיים, וכמו שנאמר על דוד המלך "הוא עדינו העצני - שהיה יוצא לקרב היה מקשה עצמו כעץ ובבית המדרש היה מעדן עצמו כתולעת". ומכאן שבסיוע זה מתקדש שם ה′ בעולם
הרב יהודה קרוייזר הוא ראש ישיבת הרעיון היהודי
***
הרב אפרים זלמנוביץ
חוב מוסרי להאיטי
דרך ארץ קדמה לתורה. לכן, אין די בהקפדה על קיום המצוות על מנת להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש אלא יש צורך גם במעשים טובים כמו בהושטת יד מסיעת ותומכת באזור מוכה אסון טבע.
בכלל, אחרי דו"ח גולדסטון, שהסית נגדנו את כל באי עולם, על דבר הפגיעה הקשה שלנו בתושביה של העיר עזה על תשתיותיה; מדינות העולם ראו בנו פגע רע שללא כל סיבה פוגעים בחפים מפשע, כולל ילדים נשים וזקנים; מה נפלא לראות היום בכל כלי התקשורת העולמיים את חיילי צה"ל במדים, פועלים בהאיטי. פעולה שהביאה עלינו גל של אהדה והוקרה.
מאז תקומת ישראל ועוד קודם לכן, העולם בוחן אותנו בשבע עיניים אם עם סגולה אנחנו. זאת יש להבין, האנושיות כולה כשלמות אחת, שכל חלק ממנה, כל עם ועם תורם את חלקו לפי מה שייעדה לו ההשגחה, וכולם יחד פועלים זה על זה כדי לקדם את האנושות.
לדעת הרש"ר הירש, תפקיד ישראל להיות לכל העמים מורה דרך, שיקבלו עליהם עול מלכות שמים. כך הוא מסביר את מציאות הפזורה היהודית שהגיעה לכל מקום בעולם על מנת להפיץ שמו יתברך. למען יכירו וידעו כל ברואי עולם כי שם ה′ נקרא עלינו, וגם הם ישימו מבטחם בא-ל אחד המנהיג את העולם. בהאיטי התיישבו יהודים כבר במאה ה-17. אשר על כן, הפעולה של מדינת ישראל, מדינת היהודים, בהאיטי, ארץ שהילידים בה עדיין עובדים עבודה זרה, דת הוודו, תתרום להעלאת קרן ישראל ואלוהיו בקרב העמים.
אנחנו, לדעת הרש"ר הירש, עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב עד כמה שהעצמאות וההיבדלות הרוחנית מעניקה לנו כושר למילוי ייעודנו בין העמים, אבל מכל בחינה אחרת שומה עלינו להבליט דווקא את הצד השווה לכלל הציבור בו אנו חיים. אם כל העולם נרתם לסייע בהאיטי קל וחומר שעלינו להירתם ולסייע אף טוב יותר מכולם.
הרמב"ן, מי שמנה את כיבוש הארץ במניין המצוות, הורה לנו לשוב אל ארץ אבותינו "ברישיון האומות". כלומר, שומה עלינו לשכנע את אומות העולם בצדקת דרכנו. בעוד דו"ח גולסטון מהוה אבן נגף, הרי הפעולה בהאיטי משכנעת את האומות, כי עם של רחמנים בני רחמנים אנחנו, ואם פעלנו איך שפעלנו במבצע עופרת יצוקה, הרי שבלית ברירה יצאנו לחסל את תשתית הטרור, ואם החמאס בחר להסתתר בבית חולים או אחרי ילדים ונשים, דמם בראשו.
לעם היהודי יש גם חוב כלפי האיטי. קודם פרוץ מלחמת העולם השניה הם העניקו למאה יהודים אשרות כניסה ושימשו להם מקלט מפני הצורר. אשר על כן הייתי מציע כי מדינת ישראל תתן מקלט למאה תינוקות, תעביר אותם למשפחות המבקשות לאמץ אותם, ולהעניק להם חיים טובים יותר. כדי לסייע בקליטתם, מן הראוי להעביר אותם הליך גיור כפי שנוהגים כיום עם ילדים מאומצים אחרים ולהעניק להם חינוך יהודי ראוי.
הרב אפרים זלמנוביץ הוא הרב הראשי של מזכרת בתיה
צילום:AP
בדרך להיסטוריה הבאה
אחרי שחקן ראשון ב-NBA הגיע הזמן שגם לפורמולה 1 יהיה נהג ישראלי. אלון דאי בן ה-18, שיחל בקרוב עונת מרוצים בפורמולה 3 מבטיח שזה יהיה הוא
יואב ויכסלפיש
הפרויקט המוטורי של אלון דאי (18) מאשדוד החל כבר בגיל 10 על מסלולי הקרטינג בקיבוץ נחשונים ליד ראש העין. הילד התלהב מהמכוניות, העריץ את מיכאל שומאכר והחליט להשקיע זמן ומאמץ בהגה ובגלגלים. שמונה שנים מאוחר יותר, ואלון כבר מאמין שיהפוך לנהג הפורמולה 1 הישראלי הראשון אי פעם. ערוצי הכבלים והלווין הפכו את סצנת המרוצים, שהייתה אנונימית למדי בישראל בשנות ה-80, לחלק בלתי נפרד מלוח אירועי הספורט הבולטים. כאן לא מדובר בתחרות בין מדינות או קבוצות עירוניות, אלא בין תאגידים מסחריים כמו פרארי מרצדס ורנו, אבל מראה המכוניות הדוהרות במסלולים מפותלים מספיק כדי להקסים ציבור רחב ולזכות בתשומת לב רבה. גם הפיזור הגלובלי של המרוצים, מאיטליה וגרמניה ועד מלזיה ואבו דאבי, תורם לפופולאריות של הענף.
דרוש ספונסר בדחיפות
דאי יחל בקרוב את עונת הפורמולה 3 (מכוניות שמגיעות ל-280 קמ"ש) הראשונה בחייו. מדובר בדרג השלישי אחרי פורמולה 1 וה-GP2 אבל הנהגים בפורמולה 3 מושכים הרבה תשומת לב ומשמשים כעתודה לנהגי העתיד ברמות הגבוהות ביותר.
לפורמולה 3 הגיע דאי בעקבות זכייתו בסבב האסייתי של פורמולה רנו, הליגה הפנימית של היצרנית לצעירים, כשכל המירוצים נערכו בסין אשתקד. הוא חתם בקבוצה "פרפורמנס רייסינג" השבדית (מנוע פולקסוואגן) ויתחרה במירוצים שייערכו בגרמניה ב-2010. הצלחה תוביל אותו לליגה הכלל-אירופאית של פורמולה 3 (יש גם ליגות איזוריות בצפון אירופה, דרום אמריקה ואוסטרליה). דאי עדיין אינו מייצר הכנסות אלא רק הוצאות, והעלויות גבוהות מאוד. זו גם הסיבה שהעדיף להתחרות בסבב האסייתי ולא האירופאי של פורמולה רנו. האבא, אברהם, מצטרף לאלון בכל הנסיעות ומתפקד כמנהל אדמיניסטרטיבי. המאמץ העיקרי שלו הוא למצוא ספונסר לתחביב היקר. "באירופה עניין החסויות פורח ומקובל כבר שנים אבל לארץ הוא עוד לא הגיע בענייני ספורט מוטורי, ולכן הנטל נופל על המשפחה", הוא אומר, "אני מקווה שאיזה יהודי גרמני עם לב חם יראה את אלון מתחרה בגרמניה, ויאמץ אותו".
בארץ אין ספורט מוטורי בכלל, למה שחברה ישראלית תתעניין באלון?
"לכן אני מחפש רק חברות ישראליות עם סניפים באירופה, ולא חסרות כאלה, שמכירות את הרגלי הספונסרשיפ ויכולות לאמץ את אלון כסמל למצוינות".
סכסוכי אגו
ההצלחות במרוצים בארץ הובילו את אלון לסבב אליפות גרמניה בקארטינג בגיל 15, שם נוצר הקשר עם אנשי רנו שהתלהבו ונתנו לו את המפתחות למכוניות עם נפח מנוע של 2000 סמ"ק ומהירות מקסימלית של 260 ק"מ.דאי ואביו המריאו בשנים האחרונות מדי כמה שבועות לתחרויות וחזרו לארץ בסיומן. אלון המשיך ללמוד בתיכון וסיים עם תעודת בגרות. הוא יתגייס בקרוב במעמד ספורטאי מצטיין ויוכל לטוס לתחרויות הבאות. "המטרה היא כמובן מקום ראשון בפורמולה 3", הוא אומר.
למה אין בארץ ספורט מוטורי?
"בגלל כל מיני סכסוכי אגו, ויכוחים בין גורמים שונים, אין לי מושג על מה בדיוק. כולם יודעים שמירוצים יכולים לתרום לתיירות, לקהל הישראלי וליצרני הרכב אבל כל התוכניות נתקעו. שמעתי לאחרונה שמתוכנן מסלול באיזור באר שבע, מעניין אם ומתי זה יקרה".
אם אין פה מסלולים, אז איך אתה מתאמן?
"אני עובד בחדר כושר, מתאמן בכל יום כמה שעות עם סימולאטור ועם המכונית אני מתאמן באתר המירוץ בימים לפני התחרות".
זה מפריע?
"עובדה שהגעתי להישגים יפים והצלחתי להתגבר על המחסור בתרגול בשטח. ברנו זה הספיק. נראה מה יקרה בהמשך".
אתה נחשב לנהג צעיר במיוחד?
"לא. אני מתחרה מול נהגים שעשו מסלול דומה והם עדיין בגיל בית ספר. בפורמולה 3 אין כסף וזה מבחן הישרדות. מי שלא עובר אותו מחפש עיסוק אחר. אף נהג בגיל בוגר לא יתחיל לנסות את כוחו בפורמולה 3"
בענף הזה אתה תלוי בעיקר בעצמך או בצוות הטכני?
"לצוות הטכני יש משקל קריטי ויום טוב שלי מבחינת הנהיגה יכול להסתיים בלי כלום בגלל בורג שיצא מהמקום או תקלה אחרת במנוע. לכן תקלות טכניות במכוניות גוררות בירורים וקנסות. החברות משקיעות הרבה במכוניות, וחוסר מקצועיות של הצוות הטכני גורר עונשים כבדים".
עד עכשיו, מה היה הרגע הקשה ביותר שזכור לך?
"אליפות אסיה הייתה קשה מאוד כי זה סבב ארוך. התחריתי עד הסוף מול נהג אנגולי בשם לואיס דה סילבה ובשלב מסוים סטיתי מהמסלול והתנגשתי בקיר. למזלי לא קרה לי כלום. כל תקלה טכנית שגורמת להפסד יוצרת משבר, אבל מתגברים ועוברים הלאה".
אתה שותף לתלונות על קיפוח ענפים קטנים בתקשורת המקומית?
"בהחלט. נכון שכבר כתבו עלי והראו אותי בערוצי הספורט, אבל ההתעניינות בי הגיעה בגלל הצלחות ונצחונות ולא לפני כן, לעומת כל מיני שחקני כדורגל זניחים שמקבלים כותרות בלי הצדקה ספורטיבית".
צילום:AP
הרהורים על צדק חלוקתי
היסודות לתפיסה בדבר מקום המשפט מול מקום החסד נמצאים בדברי הושע, אך השיח המודרני בשאלת הפערים בחברה מעניק כלים שאינם נמצאים בשיח המקראי או ההלכתי. האם זו הסיבה לדלות השיח בנושא בחינוך הציוני דתי?
דוד גליקסברג
דוד גליקסברג הוא פרופ′ למשפטים, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית. מעובד מהרצאה שניתנה לפני שבועות אחדים בטקס חלוקת התארים במכללת הרצוג
מופע החסד שמאפיין את החברה הישראלית היה ועודנו מרשים ביותר, הן לגופו והן בפרספקטיבה השוואתית-בינלאומית. אולם, יש לזכור כי לגורמים רבים בחברה הישראלית, ובמיוחד למרכזי הכוח הכלכליים, נעמו צליליו הרכים והבלתי מחייבים של "החסד והרחמים" על פני צליליו חמורי הסבר והמחייבים של "הצדק והמשפט"
כיום, התפלגות העושר החברתי שונה: רוב הציבור נמנה על המעמד הבינוני ובשוליים, לעתים הרחבים ולעתים הצרים, מצויים העשירים והעניים. המעמד הבינוני כולל שכבות רבות שהפערים ביניהן משמעותיים ביותר ואין חולק כי נדרשת עשיית צדק חלוקתי גם ביניהן
הצדק החלוקתי הוא אחת הסוגיות הבולטות ביותר בשיח שמעסיק את המין האנושי משחר קיומו ועד ימינו אלו. במוקד הסיפור האנושי הראשון במקרא, העוסק בקין והבל, ניצב הצדק החלוקתי, והוא מסתיים ברצח. האנושות באותם ימים איננה יכולה להתמודד עם אי שוויון. סיפור קין והבל נמשך עד עצם היום הזה, כולל מעשה הרצח שבו.
בראשית הדברים אציין כי הנני נמנה על אלה הגורסים כי הזרם המרכזי בתרבות היהודית הנורמטיבית תומך בצדק חלוקתי, ודבריי בהמשך משתרגים ועולים מתפיסת עולם זו. השיח הציבורי בחברה הציונית-דתית בתחום זה מחייב שינוי מהותי ואַתֶּם, המחנכים לעתיד, מהווים המועמדים הטובים ביותר להיות סוכני השינוי. מן הראוי להבהיר כבר בתחילת הדברים כי ענייני בדברים אלה אינו בצדק המתקן אלא בצדק החלוקתי. אציין בקווים כלליים את ההבחנה הקלאסית בין צדק חלוקתי לצדק מתקן שמקורה בכתבי אריסטו. הצדק החלוקתי עוסק באופן חלוקת העושר או ההכנסות בחברה, בעוד הצדק המתקן נועד להטיל אחריות על המעוול לתיקון העוול שגרם לנפגע, למשל בסוגיות של פגיעות נזיקיות או הפרות חוזה.
הפירמידה של הושע
נקודת המוצא בדיון זה היא התובנה הבסיסית והמרכזית המכונה על ידי כ"פירמידה ההיררכית ההושעית". הפירמידה ההיררכית של הנביא הושע, שפעל בתקופה האחרונה לקיומה של ממלכת ישראל בתקופת בית ראשון, מהווה אבן פינה לכל שיח חברתי או פוליטי לגבי הצדק החלוקתי. באחת מנבואותיו הנוקבות על מצבו המוסרי הקשה של עם ישראל, מציב הנביא את הסטנדרט הראוי למשטר חברתי מתוקן בקביעה (ב, כא): "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים". תפיסה זו ניצבת לנגד עינינו בכל בוקר מחדש בעת הנחת התפילין.
הושע מעצב פירמידה נורמטיבית היררכית הבנויה מארבע שכבות או ארבעה מושגי יסוד הנעים בסדר יורד מבחינת מידת חשיבותם הנורמטיבית. הצדק הוא מעל לכול ומטרת הכול. המשפט שהוא הסדר החברתי נועד לשרת את הצדק, להכילו ולהחילו. בהיבט זה למשפט ערך אינסטרומנטלי ולא דיאונטולוגי. אולם, כידוע, קצרה ידו של המשפט מלשקף ולהחיל באופן מלא את הצדק. נוצרים אפוא מקטעי חיים שבהם נוצרים פערים בין המשפט לבין הצדק שהחסד נועד ויכול להם. מטרתו של החסד היא למלא את החללים, תרתי משמע, שהמשפט מותיר בבואו להגשים את הצדק. לעתים, אין בכוחו של החסד למלא ייעוד זה, ואז נותרו בידינו, כמפלט אחרון ובלית ברירה, הרחמים. אלה ניצבים, מבחינה היררכית, במקום האחרון בפירמידה ההושעית. לית מאן דפליג כי נעדיף משפט או חסד על פני הרחמים. על אף זאת, לרחמים משמעות מוסרית וחשיבות חברתית רבה.
בכל אחת משכבותיה של פירמידה זו חייבים להימצא שיח ציבורי ומעורבות חברתית. במסגרת השכבה הראשונה של הפירמידה, על החברה לחדד, להבהיר ולזקק את מושגי הצדק. לדיון זה חשיבות עליונה משום שהוא קובע את סדר היום בכל שכבותיה של הפירמידה. אם לא נבהיר לעצמנו מהו צדק, אזי לא נדע אילו תכנים יש לכלול במשפט, שהרי זה האחרון נועד לשמש ולשקף את הצדק. השיח הציבורי מחויב להימצא גם בשכבה השנייה של המשפט. הוא קובע את היקף תחולתו של הצדק בסדר החברתי. השיח הציבורי על אודות הצדק והמשפט קובע גם את היקפה ותוכנה של השכבה השלישית, החסד, משום שהחסד נועד לסגור או לצמצם את הפער בין הצדק למשפט. ללא הנהרת היקפם של הצדק והמשפט ותוכנם, לא נדע מהם גבולות החסד. הוא הדין לגבי הרחמים – כאשר לצדק, למשפט ולחסד אין כדי ליתן מענה ראוי, אז נותרים הרחמים כמענה אחרון.
מחסד למשפט
במשך העשור האחרון מתעצם בישראל השיח הציבורי על אודות הצדק החלוקתי. אם בוחנים בקפידה את השיח הציבורי ואת העשייה הציבורית לגבי הצדק החלוקתי, ניתן להבחין בבירור בתנועה איטית אך בטוחה מהמוקד של החסד אל המוקד של המשפט.
הפערים ההולכים וגדלים בין החלקים השונים של החברה החלו להעסיק באינטנסיביות את השיח הציבורי בישראל. התגובה הראשונה והמיידית להתרחבות פער זה הייתה באמצעות החסד. מופע החסד שמאפיין את החברה הישראלית היה ועודנו מרשים ביותר, הן לגופו והן בפרספקטיבה השוואתית-בינלאומית. אולם, יש לזכור כי לגורמים רבים בחברה הישראלית, ובמיוחד למרכזי הכוח הכלכליים, נעמו צליליו הרכים והבלתי מחייבים של "החסד והרחמים" על פני צליליו חמורי הסבר והמחייבים של "הצדק והמשפט".
זאת משני טעמים: ראשית, העלות הכלכלית. מנקודת מבטם של גורמים אלה, העלות הכלכלית שתוטל על שכמם בעקבות החדרת השיח של הצדק החלוקתי לתוך הצדק והמשפט גבוהה לאין ערוך מעלותם המקבילה של החסד והרחמים. שנית, הימצאותו של השיח על הצדק החלוקתי במרחבי החסד והרחמים הגדילה את נוכחותם הציבורית עקב מיצובם החברתי כפילנתרופים ובעלי רגישות חברתית ואנושית, על פי התפיסה הרווחת לפיה "גדול מי שאינו מצווה ועושה ממי שמצווה ועושה". אולם, כבר לימדונו חכמינו שתובנה זו בטעות יסודה. "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". לשון אחר: גדול הצדק והמשפט מהחסד והרחמים. לא זו אף זו: העשייה הפילנתרופית אפשרה לאותם גורמים לנקוט מדיניות חברתית וכלכלית הנוגדת לעתים מזומנות תובנות יסוד של צדק חלוקתי.
כאמור, הסדר החברתי מושתת בעיקרו על צדק ומשפט, כאשר החסד והרחמים הם רק לוויינים להם. והנה התחלפו להם היוצרות: החסד והרחמים הועמדו במרכז, ואילו הצדק והמשפט משמשים לוויינים להם, לעתים כמעט בהיחבא. החברה הישראלית החלה להתרגל לסדר החדש וזה הפך, על אף כל המחאות, לחלק מהסטטוס קוו החברתי-כלכלי. התמונות היומיומיות של זקנים נוברים באשפה או סועדים בבתי תמחוי העצימו בציבור את תחושת החסד והרחמים והשכיחו את הצדק והמשפט. כך למשל, הציבור לא דרש מענה נורמטיבי לשאלה מהן הזכויות המגיעות לקשישים או לגמלאים כאלה, כחלק ממשנה סדורה של צדק חלוקתי מקיף, הכולל את המתח הבין-דורי והבין-גילאי. במקום זאת הוא התמקד בהעצמת החסד והרחמים.
עדיפותו של המשפט
בעת האחרונה המודעות הציבורית הולכת וגדלה לסוגיה זו. חסידי הצדק החלוקתי מבקשים עתה ביתר שאת להשתית את המערכת הנורמטיבית בישראל גם על צדק חלוקתי ולהופכו ל"מחייב", בבחינת "מצווה ועושה".
ואכן, בפרספקטיבה רחבה של הסדר החברתי ברור שעדיף שימוש נרחב במשפט ושימוש מצומצם בחסד. לא ניתן לקיים משטר משפטי רזה ולהשלימו באמצעות החסד - כישלונו של החסד בנסיבות אלה מובטח מראש ותוצאותיו קשות. ואכן, רוח חברתית חדשה נושבת במחוזותינו ומבקשת ליצור איזון ראוי יותר בפונקציית השימוש בין המשפט לחסד. רוח זו אינה חרישית ולעתים מזומנות היא נדמית כרוח פרצים. היא מציבה בפנינו את האתגר הקשה: כמה צדק חלוקתי ראוי שיהיה במשפט וכמה ייוותר לחסד ולרחמים?
מדוע יש לבכר את המשפט על פני החסד? שאלה זו מורכבת ומסועפת. נתמקד בה בקצרה בכמה היבטים הקשורים לדברינו. נקדים ונציין כי המכשיר המרכזי בצמצום אי-השוויון הוא מבנה הסדר החברתי המעוצב על ידי חוקי הכנסת ופעילותה של הממשלה. השפעת החקיקה על הצדק החלוקתי רבה וחשובה לאין ערוך בהשוואה לפעילות החסד, על אף היקפה הגדול והמרשים.
קביעה זו נכונה מארבעה טעמים: ראשית, ההיקף הכלכלי של פעילות שנועדה להביא לצדק חלוקתי בסדר החברתי גדול לאין ערוך מההיקף הכלכלי של פעילות החסד. שנית, האמצעים המצויים בסדר החברתי לצמצום פערים הם עשירים, מגוונים, ובנסיבות רבות אף יעילים יותר בפרספקטיבה של צדק חלוקתי בהשוואה לפעילות החסד. שלישית, פעילות החסד עוסקת, רובה ככולה, בעשיית צדק חלוקתי עם השכבות החלשות בחברה, קרי: העניים, ואינה עוסקת בעשיית צדק חלוקתי בתוך השכבות השונות של המעמד הבינוני, ובין המעמד הבינוני לבין השכבות המבוססות יותר. רביעית, לא ניתן להשתית מדיניות של צדק חלוקתי על חסד משום שהתבססות על כך יוצרת אי ודאות, שהרי החסד הוא וולונטרי.
כמי שאמורים לשאת בתרמילם את שרביט החינוך של המגזר הציוני-דתי, ברצוני להציב בפניכם את השאלה: מהי תרומתו של מגזר זה לדיון בשיח הציבורי על הצדק החלוקתי?
במרחב הציבורי של המגזר הציוני-דתי ניתן למצוא הרבה חסד והרבה רחמים. הורתם, לידתם וגידולם של ארגוני חסד מרשימים מצויים בתוכו והם נגזרים ממסורת היסטורית, עקבית וארוכה של מצוות הצדקה המאפיינת את החברה היהודית לדורותיה. אולם מה לגבי תרומתו של מגזר זה בליבון סוגיות של צדק חלוקתי בשכבת ה"צדק"? מה ביחס לתרומתו בשכבת ה"משפט"? לא אחטא רבות למציאות אם אומר כי תרומתו של מגזר זה לשיח הציבורי לגבי שתי השכבות הראשונות היא נמוכה, ובמיוחד לגבי ה"משפט". יש הרבה דלות בשיח הציבורי בסוגיה זו על אף העושר של האתגרים המאפיין את המציאות בישראל בתחום זה. כאמור, דברינו אלה הם רק אליבא דאלה התומכים בצדק החלוקתי, והם אינם רלוונטיים לגבי אלה הנמנים על מחנה הימין החברתי השולל צדק חלוקתי.
מן המקורות
דיסוננס זה מחייב הסבר. בחיפושנו אחר ההסבר לתופעה זו, עלינו לשאול את השאלה הבאה: כלום ניתן היה לתרום תרומה מהותית ואחראית לשיח זה שאינה נושאת אופי רטורי-דרשני? אינני רוצה להכריע בסוגיה זו במסגרת דבריי אלה, אך פטור בלא כלום אי אפשר. לפיכך, אסתפק בהצגת הנקודות המרכזיות בדיון. ראשית, עלינו לזכור כי אכן רבים ממקורותינו עוסקים בצדק, אך בל נשגה: הם מתמקדים בעיקרם בסוגיה של צדק מתקן. כך למשל, החלק המכריע בפרשיות המקראיות העוסקות בצדק, עניינו הוא בצדק המתקן. במקרא מצויות התייחסויות אחדות לצדק חלוקתי וכך גם בספרות הקלאסית המאוחרת למקרא, אולם עיקר הדיון שם נסב על צדק חלוקתי העוסק בעוני, וזאת בעיקר במסגרת הדיון על מצוות הצדקה.
על אף הדיון העירני המצוי במקורותינו לגבי הצדק החלוקתי, עלינו לבחון בזהירות ובכנות: האם יש במקורות אלה די כדי לסייע בידינו, באופן אחראי ולא באופן רטורי, בעיצוב תפיסת הצדק החלוקתי במדינת ישראל? בבואנו לענות על שאלה זו עלינו להיות מודעים לשני היבטים מרכזיים שהוצגו בתחילת הדברים: ראשית, הגורם המרכזי בעשיית הצדק החלוקתי הוא המדינה. ושנית, הצדק החלוקתי אינו עוסק רק בעוני.
המציאות ההלכתית לא התהוותה במציאות כלכלית-חברתית של ישות מדינית. לכל היותר היא חוותה מציאות קהילתית. המסגרת החברתית-המדינית אינה רק מסגרת פורמלית-טכנית, אלא יש בה תכנים מהותיים המשפיעים על דפוסי הצדק החלוקתי ותכניו. אכן, לעתים נשמעת הטענה כי ניתן להמיר עקרונות של צדק חלוקתי שעוצבו שלא במסגרת מדינית, לפני שנים רבות, למציאות המדינית בת ימינו; אולם גם אם נסכים לטענה זו, הרי המרה זו מצריכה עיון ומעשה רבים מאוד. יהא זה הוגן לומר כי עד כה נעשה מעט בתחום זה ובמקרים רבים הוא נושא אופי אפולוגטי ונעדר אחריות חברתית מקיפה.
יש לזכור בהקשר זה כי המדינה מתמודדת עם צדק חלוקתי באופן שוטף. הכרעות נורמטיביות של צדק חלוקתי נעשות בכל עת ובכל שעה על ידי המדינה וזרועותיה באמצעות קביעת סדרי עדיפויות הנובעים בעיקר ממגבלות תקציביות. הכרעות אלה נעשות הן במישור הוצאותיה של הממשלה והן במישור הכנסותיה, קרי: מערכת המס.
האתגר בהתמודדות עם הצדק החלוקתי כולל גם את העובדה כי במשך מאות השנים האחרונות ההיסטוריה האנושית חידשה או המציאה מוסדות וכלים לצדק חלוקתי שיש להם עדיפות על מוסדות מקבילים או דומים במקורותינו. אציין בקצירת האומר, למשל, את מוסד המס הפרוגרסיבי המצוי במשטר מיסוי ההכנסה שהוא אבן יסוד לכל מדיניות שלטונית של צדק חלוקתי. המס הפרוגרסיבי מחלק מחדש את ההכנסות בחברה בהשוואה למודל המס בדמותו של המעשר המהווה מס יחסי שאינו מחלק מחדש את ההכנסות בחברה. נזכיר, כי בחברה בת זמננו למוסד המס חשיבות מרכזית, ואולי מכרעת, בקידום הרעיון של צדק חלוקתי. השוני בין שני מוסדות מס אלה הוא מהותי ביותר, ומשקף תפיסות עולם שונות. מבחינת הצדק החלוקתי, תוצאותיו של מס יחסי כמעשר הן נחותות באופן משמעותי בהשוואה למס ההכנסה הפרוגרסיבי הנוהג עתה. כך למשל, בוויכוח בארה"ב בין הימין הכלכלי שם, השולל התערבות שלטונית לצורך עשיית צדק חלוקתי, לבין השמאל החברתי התומך בכך, הימין מביא את המעשר המקראי כמודל מס ראוי, וזאת כחלק מתפיסתו הכלכלית המבקשת להביא למינימום את עשיית הצדק החלוקתי באמצעות הסדר החברתי.
גם מושאי הצדק החלוקתי מחייבים דיון. המקורות הקלאסיים של צדק חלוקתי עוסקים בתופעת העוני ואילו סוגיית הצדק החלוקתי בזמננו היא רב-שכבתית: היא עוסקת בכל שכבות החברה, כולל המעמד הבינוני. אכן, בעולם העתיק האוכלוסייה התחלקה לשתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה והמצומצמת בהיקפה כללה את העשירים ואילו הקבוצה השנייה כללה את יתרת העם שהם העניים. כיום, התפלגות העושר החברתי שונה: רוב הציבור נמנה על המעמד הבינוני ובשוליים, לעיתים הרחבים ולעיתים הצרים, מצויים העשירים והעניים. המעמד הבינוני כולל שכבות רבות שהפערים ביניהן משמעותיים ביותר, ואין חולק כי נדרשת עשיית צדק חלוקתי גם ביניהן. האם התובנות שנועדו להתמודד עם חלוקת העושר בין עניים לעשירים תקפות גם למתח זה? לדעתי, התשובה לכך אינה בהכרח חיובית. כך למשל, גם אלה שאינם תומכים בצדק חלוקתי עשויים להסכים כי כאשר מדובר בעוני הרי יש לסייע לעניים עקב נסיבותיהם הקשות, אולם הסכמה זו אינה חלה על חלוקת העושר מחדש בין קבוצות אחרות באוכלוסייה.
הצדק שבחינוך
כיצד זה נוגע לכם, המחנכים? החיבור שלכם, כאנשי חינוך, לסוגיית הצדק החלוקתי מצוי במישורים רבים ומגוונים, וברצוני להתמקד בשני מישורים. המישור הראשון והמהותי הוא שוויון ההזדמנויות. שוויון זה הוא הכלי החברתי הבסיסי להגשמת הצדק החלוקתי. שוויון ההזדמנויות בחינוך הוא החלק העיקרי והמהותי במשטר החברתי של שוויון הזדמנויות. ככל שהמערכת יותר שוויונית ויותר נגישה לכל השכבות בציבור, אזי הפערים בחברה מצטמצמים באופן משמעותי.
יש להשיב בכנות לשאלות אחדות במישור זה: האם מערכת החינוך הציונית-דתית נלחמת לשוויון הזדמנויות בחינוך? האם במערכת חינוך זו קיים שוויון הזדמנויות? האם חינוך זה, על זרמיו ורשתותיו, אינו יוצר מחסומי זכוכית ותקרות זכוכית בפני חלקים נכבדים של הציבור הרוצה לקבל חינוך ציוני-דתי? כיצד מיישבים בין שוויון ההזדמנויות בחינוך לבין החינוך למצוינות, שלכאורה גם הוא מכיל מבחינה פורמלית שוויון הזדמנויות, אך למעשה נמנים עליו בדרך כלל בני השכבות היותר מבוססות בחברה? האם השימוש באופי התורני של המוסד החינוכי אינו מהווה חסם המונע שוויון הזדמנויות? האם אין הוא אלא הסוואה לדרישה למערכת חינוכית הישגית הדוחה לחלוטין שוויון הזדמנויות?
המישור השני הוא המישור החינוכי "הטהור". החינוך לאקטואליות ולרלוונטיות הוא נדבך מרכזי בעבודה החינוכית. אחת המשימות החשובות של המחנכים בחינוך הציוני-דתי היא עיצוב שיח יהודי אקטואלי שיש בו רלוונטיות רעננה לחיים במדינת ישראל, והכול מתוך אחריות חברתית רחבה החוצה גבולות מגזריים, פוליטיים או אידיאולוגיים. סוגיית הצדק החלוקתי היא הסוגיה המרכזית שבה החינוך הציוני-דתי חייב לייצר שיח אקטואלי ורלוונטי לחברה הישראלית. למחנכים תפקיד חשוב בכך והם נדרשים לשמש סוכני השינוי למהפכה הגדולה הנדרשת בתחום זה.
על המחנכים מוטלת המשימה הקדושה של העצמת הדיון הציבורי בסוגיות אלו, כך שייווצר שינוי טוטאלי בסדרי העדיפויות של זירות ההתמודדות בסוגיות אלה. אם שבים לפירמידה ההיררכית של הושע, שבה פתחנו את דברינו, אזי יש להעביר את הבכורה מהזירה של החסד והרחמים לזירה של הצדק והמשפט. אולם, יש לצרף אזהרה לאתגר זה. בל נטעה במהלך ביצוע המשימה. אל לנו לוותר על החסד ועל הרחמים או להקטין את קומתם הגאה במהלך המרוץ אחר הענקת הבכורה לצדק ולמשפט. החברה נדרשת לשניהם. וכדברי מיכה הנביא (ו, ח): "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה′ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ".
צילום:AP
