כתבות נבחרות בעיתון סוף השבוע.
בהרצליה הקמנו את מדינת פלשתין
הפלשתינים מסרבים בעקביות להיפגש לשיחות עם נציגי ממשלת ישראל, אך הדבר לא מנע מראש ממשלת הרשות, סלאם פיאד, לנאום בכנס הרצליה לצדו של שר הביטחון ברק. פיאד חזר על היעד שסימן לעצמו: מדינה פלשתינית במחצית 2011
פזית רבינא
בתחילת השבוע הייתה עדיין ציפייה דרוכה בקרב מארגני כנס הרצליה לקראת מפגש הפסגה בין אהוד ברק לבין סלאם פיאד. כן יבוא, לא יבוא. כשהפלשתינים מסרבים לכל מגע עם ממשלת ישראל, מפגש ישראלי-פלשתיני, גם אם בכנס אקדמי, הוא לא דבר של מה בכך.
משחק הניחושים הסתיים ביום שלישי בערב, כאשר ראש ממשלת הרשות הפלשתינית התייצב כמתוכנן במעוז הבורגנות של המרכז הבינתחומי בהרצליה. עוד לפני בואו קשר לו כתרים הנשיא שמעון פרס בנאומו. "בן-גוריוניסט", כינה אותו פרס. כידוע, כשמדובר בפרס אין מחמאה גדולה מזו.
הבדיחה לא הצליחה
חמור סבר, מוקף טבעת הדוקה של שומרי ראש, התיישב פיאד במקומו. כצפוי, מיד נפוצו השמועות על איומים על חייו בשל החלטתו לבוא לכנס. היה באזז באוויר. תחושה שמשהו עומד לקרות.
ראשון עלה לנאום שר הביטחון. כל אותה עת פניו של פיאד נותרו חתומות. שריר לא זע בפניו. לא כאשר העתיר עליו ברק שבחים כאיש "המוביל את המחשבה המעשית בפוליטיקה הפלשתינית", גם לא כשהציב לראש ממשלת הרשות לוח זמנים. "המשא ומתן ייקח שנה או שנתיים", הסביר שר הביטחון לפיאד, "ההסכם על הסדר קבע ייקח כשלוש שנים. הגיע הזמן להפסיק עם המשחקים ולהיכנס למשא ומתן. שיחות התיווך הן רק ההתחלה".
בפניו של פיאד עדיין לא זע שריר. גם כאשר סיים ברק וירד מן הבמה, כולו חיוכים, נמנע פיאד מקשר עין עימו. אבל לא איש כברק יוותר. כאשר עלה לבמה דני רוטשילד, יו"ר הכנס, כדי להציג את פיאד - ניצל ברק את ההזדמנות והתיישב בכיסא הריק לצידו של הפלשתיני. זה לא היה קל. פיאד הנחוש המשיך ללכסן מבטים זעופים הצידה, למרות חיוכי העידוד הקורנים מנילי, מרחק שני כיסאות בלבד. ברק המשיך בשלו, רכן לעברו ולחש דבר מה באוזנו. פיאד הלכוד הנהן בראשו. מן הצד היה קשה להחליט אם הנהן פיאד בתגובה למסר שהמתיק ברק באוזנו או שמא בבחינת אשר יגורתי בא לי. אולי צפה בראשו תמונתו של יאסר ערפאת לפות בחיבוק הדב של ברק בקמפ-דיוויד.
כשעלה פיאד לבמה, בשניות הראשונות הוא עוד נראה כאילו זה עתה עבר עליו טרקטור. הוא החל למלמל משפט פתיחה לא ברור. "חשבתי שאני מגיע לפאנל כלשהו על איראן", אמר, "אחרת הייתי בא עם נייר מוכן". זה היה מוזר. מאוד מוזר. אבל אז התעשת פיאד ועבר לנאום סדור עם קונטרה משלו ללוח הזמנים של ברק: "אנו רוצים להיות מוכנים למדינה הפלשתינית העומדת לקום", אמר, "ואנחנו מוכנים להקמה זו עד מחצית 2011".
עיקר נאומו של פיאד הוקדש למדינה שבדרך. המסר היה בדיוק אותו המסר שהוא מעביר בחודשים האחרונים בנחישות: אנו מתקדמים. איתכם או בלעדיכם. מאז הקיץ חוזר פיאד בפורומים שונים על אותה אמירה: מדינה פלשתינית דה-פקטו בתוך שנתיים. בנאום מדיני שנשא ברמאללה לפני שישה חודשים הציג פיאד מסמך שכותרתו: ′פלשתין - סיום הכיבוש, הקמת מדינה′. נקודת המוצא באותו מסמך היא שבהיעדר תהליך שלום עם מדינת ישראל, תפעל הרשות הפלשתינית להקמת התשתיות והמוסדות של המדינה שבדרך בתוך עשרים וארבעה חודשים. גבולות המדינה הפלשתינית, על פי אותו מסמך, יהיו גבולות 67′, ובירתה תהיה ירושלים. לא יהיו בה התנחלויות והשליטה במקומות הקדושים תהיה בידי הפלשתינים בלבד.
כאמור, זה המסר ששב פיאד והעביר השבוע בכנס הרצליה, עם דגש חד על הקפאת ההתנחלויות ועל הצורך לפנותן בהסדר הקבע: "אתם שואלים מדוע אנו הפלשתינים עושים כל כך הרבה רעש על ההתנחלויות. זה הלא ברור. אנו שבים ומצהירים: המדינה שלנו צריכה לקום בדיוק בשטחים שבהם אתם בונים".
אחרי הנאום שאלתי את דני רוטשילד, יו"ר כנס הרצליה וראש המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי, מה היה הקטע המוזר בתחילת הנאום. הוא באמת לא ידע למה הוא בא?
נו, טוב, השיב רוטשילד. זה באמת היה קצת מוזר. הוא ידע בדיוק למה הוא בא. אבל הוא הרי בעל רקע אמריקני, ושם באמריקה מלמדים אותם שכל נאום צריך לפתוח עם איזושהי בדיחה. אז הפעם יצא לו משהו לא מוצלח.
מעבר לזה, היה חידוש בנאום שלו?
"לא היה שום חידוש. הוא חזר בדיוק על מה שהוא אומר כבר חודשים ארוכים. החידוש הוא בעצם העובדה שהפעם הוא אמר את הדברים ישירות בפניו של קהל ישראלי. זה החלק החשוב".
בהקשר הזה, מעניין לשים לב גם למה שבחר פיאד שלא לומר בפרצופם של הישראלים. על פי החלק השני של התוכנית להקמת המדינה הפלשתינית, אם עד מחצית 2011 לא יגיעו ישראל והרשות להסכמות, יפנו הפלשתינים לליגה הערבית כדי שזו תפעל להצבעה במליאת האו"ם על ההכרה במדינה הפלשתינית.
תגיד, הקשיתי בפני רוטשילד, איך זה שממשלת ישראל לא מצליחה לגרום לפלשתינים לבוא לשולחן המשא ומתן, אבל לכנס הרצליה ראש הממשלה שלהם מסכים לבוא? "פשוט מאוד", השיב רוטשילד. "שלחנו לו הזמנה אז הוא בא".
רוטשילד כמובן מיתמם. יש לפיאד סיבות טובות לבוא, ולא רק כדי להטיח את תוכניתו בפני הישראלים. נחוש ככל שיהיה, הצלחתו של פיאד במימוש תוכניתו עדיין תלויה מאוד בצד הישראלי. בהיעדר תהליך שלום, ההישגים של פיאד בשטח בנויים בראש ובראשונה על אבן יסוד במדיניותה של ממשלת נתניהו, המכונה "השלום הכלכלי". הרציונל של השלום הכלכלי הוא שיפור תנאי החיים ויצירת רווחה פלשתינית כקרש קפיצה לקראת שלום מדיני.
את הרעיון הזה מובילים בכנס הרצליה בנחישות כבר כמה שנים. לפני שנה, כאשר עוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי, היה עדיין המנוע של כנס הרצליה - כבר הוקדש לנושא פאנל שלם שכותרתו הייתה ′התנעת תהליך ההסדרים הישראלי-פלשתיני באמצעות יוזמות כלכליות′. אימוץ הרעיון הזה הוא אולי אחת הדוגמאות היותר מוחשיות להשפעה של כנס הרצליה על מדיניות הממשלה הנוכחית, ובכלל זה הקמת המשרד הממשלתי לפיתוח אזורי, שבראשו עומד המשנה לראש הממשלה סילבן שלום. כל מטרתו של המשרד היא לקדם את השלום הכלכלי. גם השנה ממשיכים בהרצליה לדחוף את הקונספט בכל הכוח.
אם לפני שנה היה רוטשילד חלק מאותו פאנל שקידם את הרעיון, השנה הוא כבר המנוע. לצידו ישב אז רונלד כהן, יו"ר קרן פורטלנד, המשקיעה בפרויקטים כלכליים אדירים בשטחי הרשות, דוגמת הקמת העיר החדשה ראוואבי בפאתי רמאללה. גם השנה ישב בפאנל רונלד כהן. כהן, צריך לומר, משתתף כבר כמה שנים בכנס. לא בלי קשר, שמו מתנוסס ברשימת הספונסרים של הכנס.
יורשו של אבו-מאזן
השנה, כאמור, קיבל קונספט השלום הכלכלי תנופה מחודשת בדמות פאנל שכותרתו ′הקשר בין ביטחון, פיתוח כלכלי והתהליך המדיני′. הפעם, לצידו של רונלד כהן, הופיע שחקן חיזוק בדמותו של מנכ"ל קרן פורטלנד, עיבל גלעדי. כזכור, ב-2005 גלעדי היה המתאם האסטרטגי של ההתנתקות בלשכת שרון, מה שלא הפריע לו גם אז לכהן במקביל כמנכ"ל הקרן.
אליהם הצטרפה גם ואלרי הופנברג, שליחתו האישית של נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, הפועלת להקמת אזור תעשייה בפאתי בית-לחם בהשקעה של בעלי עסקים צרפתים. חבר נוסף בפאנל היה ראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי, שהציע בין השאר להקים במחסומים "מסלול מהיר לאנשי עסקים פלשתינים".
מול כל אלה מצא עצמו הפעם השר לפיתוח אזורי, סילבן שלום, במלכוד כפול. מחד, כל ייעודו כשר הוא לקדם את השלום הכלכלי. מאידך, אם יש מישהו בממשלה שהתריע על כך שלפלשתינים אין שום כוונה לחזור אל שולחן המשא ומתן, הרי זה סילבן שלום. בפעם ראשונה העריך סילבן אחרי נאום בר-אילן, שאין בנאום להביא את הפלשתינים אל שולחן המו"מ. בפעם השנייה חזה שגם ההקפאה לא תוציא את הפלשתינים מסרבנותם. השבוע חזר שלום על הדברים: "צריך שניים לטנגו, אך הפלשתינים לא רוצים לקחת חלק בריקוד. הם מצאו טריק: לקבל מחוות מישראל ולא לתת דבר בתמורה. כבר עשרה חודשים שאנחנו ממתינים להם. אנו עושים כל שביכולתנו. מבחינה כלכלית מדובר בסיפור הצלחה עם יותר מעשרה אחוזי צמיחה ביהודה ובשומרון, ועדיין, הצד השני ממשיך להסס".
את האצבע המאשימה מכוון סילבן לעברו של סלאם פיאד: "אני חושב שסלאם פיאד מתנהג כמו פוליטיקאי שרוצה להחליף את אבו-מאזן. הוא מחפש תמיכה בתוך הפת"ח ועל כן אינו רוצה ליצור קשרים עם ישראלים, היכן שלא יהיו. הוא מתנהג כך למרות שהוא יודע שהדבר לא עוזר לפיתוח הכלכלה הפלשתינית.
"הם מצאו נוסחה חדשה - לא באים לשולחן המשא ומתן כי שם ייאלצו להידרש לוויתורים, לפעולה נגד ההסתה בתקשורת, למעצר מבוקשים, לאיסוף נשק, כולל מאנשי פת"ח, למלא את התחייבויותיהם במסגרת מפת הדרכים. אבל הם מצאו טריק, ובמקום זה הם פועלים דרך מתווכים".
שניים מהמתווכים הללו הם טוני בלייר, שליח הקוורטט, וואלרי הופנברג, שליחתו האישית של הנשיא סרקוזי. סילבן, כמו שהוא עצמו אומר, עובד בעיקר מול השניים האלה. בלייר והופנברג. רק מה, תמורה מדינית אין.
כעת אף מרחיבים הפלשתינים את הקונספט, והפעם בעזרתו האדיבה של השליח מיטשל. המודל החדש (כפי שמובא גם בכתבתו של אריאל כהנא בגיליון זה) הוא ′שיחות קִרבה′. כפי שזה נראה כרגע, זהו מודל שיאפשר לפלשתינים לסחוט עוד ויתורים, הפעם תוך שימוש במיטשל ועוזריו כשליחים. המודל הזה צפוי להתחזק, כי הוא פועל לא רק לטובת הפלשתינים אלא בעיקר לטובת המתווך, מיטשל.
סילבן מתוסכל. את הנאום של סלאם פיאד אפילו לא טרח לשמוע.
צילום:יותם פרום
יורדים מהבמה
רק לפני חודשיים וחצי הקימו מורדי העבודה תנועה חדשה בשם ′הבמה הדמוקרטית′, שאמורה הייתה להוות תשתית למפלגת שמאל חדשה. התפטרותו של אופיר פינס ופרישתה המסתמנת של יולי תמיר סותמות את הגולל על היוזמה. המשבר הוא לא רק של העבודה, אלא של השמאל
סופי רון מוריה
שני מורדי העבודה הגיעו ביום שני לוועדת החינוך של הכנסת, עמיר פרץ ואיתן כבל. הישיבה שבה דנו בסוגיית סירוב פקודה בצה"ל הייתה סוערת למדי. יו"ר הוועדה, זבולון אורלב, היה צריך להתאמץ על מנת להעניק זכות דיבור לבני הנוער שהגיעו להשתתף בישיבה. היום היה יום הולדתה של הכנסת, שאותו ציין השנה יו"ר הכנסת רובי ריבלין בחגיגיות מיוחדת. תלמידי כיתות י"א-י"ב גדשו את הבניין.
שני המורדים ישבו רחוק זה מזה. פרץ קרוב לשולחן הנשיאות; כבל, עדיין על קביים (הוא שבר את רגלו לפני כשלושה שבועות, כשנפל מגג ביתו בראש העין), בקצה השני. השניים לא בלטו בדיון שבו היו אמורים באופן טבעי לקחת חלק ניכר. עמיר פרץ - שר הביטחון לשעבר, אם כי שנוי במחלוקת. נכון, זוכרים לו את המשקפת עם הכיסויים, אבל את התואר איש לא ייקח ממנו; ואיתן כבל - המקפיד לצאת למילואים למרות היותו חבר כנסת. ח"כים גדשו את אולם ההרצאות שבו התנהלה הישיבה שגם שודרה בערוץ הכנסת, ונלחמו על זכות דיבור ודקות שידור. עמיר פרץ לא אמר מילה ועזב את הישיבה באמצע; איתן כבל דיבר לקראת הסוף, כאשר הרוחות כבר נרגעו והמתכנסים החלו להתפזר.
היה זה מחזה סמלי. לפני חודשיים וחצי חנכו אופיר פינס, עמיר פרץ, איתן כבל ויולי תמיר בבית ציוני אמריקה בתל-אביב תנועה חדשה בשם ′במה דמוקרטית′. שלוש מאות פעילים מילאו את האולם, אבל להישג הגדול ביותר נחשבה השתתפותו בכנס של יו"ר סיעת העבודה לשעבר, דניאל בן-סימון. בן-סימון נתפס כחוליה החסרה, הח"כ החמישי שהצטרפותו למורדים תאפשר פילוג מסיעת העבודה. הבמה הדמוקרטית היה שמה של המפלגה שתכננו המורדים להקים לאחר הפילוג, מפלגה שנועדה להחליף או לבלוע את מרצ, ואולי, לחלופין, להקים בלוק עם קדימה.
בן-סימון לא הצטרף רשמית למורדים. נחכה חודשיים, אמר בכנס. החושים הפוליטיים של העיתונאי הוותיק והפוליטיקאי הטירון הטעו את בן-סימון כשחיבק את המורדים, אך שימשו אותו מצוין כשנקב בזמנים. כעבור חודשיים התהפכו היוצרות. אופיר פינס, הרוח החיה של המורדים, התפטר מהכנסת; יולי תמיר בדרך החוצה. "הבמה הדמוקרטית" התרוקנה, כשעל הבמה נותרו שניים, עמיר פרץ ואיתן כבל. שבר ברגל בגיל צעיר נרפא מהר יחסית. עם שוקת פוליטית שבורה קשה יותר להתמודד, במיוחד במחצית הראשונה של הקדנציה, כשהקואליציה יציבה ואין בחירות באופק.
יונה קצוצת כנפיים
אתמול התכנסה לשכת מפלגת העבודה בבית-ברל לישיבתה החודשית. סדר היום נראה פסטורלי: חנוכת כיכר על שמו של עו"ד מנחם חכמון שנפטר לא מכבר ושימש ראש מוסד העתירות של המפלגה, נטיעות ט"ו בשבט, דו"ח יו"ר המפלגה אהוד ברק, דו"ח פעילות של אחד משרי העבודה. בפעם הקודמת היה זה שלום שמחון, אתמול, בנימין בן-אליעזר. אין הצגות. אין מריבות. ברק, שמסתובב לאחרונה ברחבי הארץ ומגיע לפגישות עם הפעילים, רווה נחת.
בימים אלה משלימה יולי תמיר את המו"מ עם מכללת שנקר לעיצוב. תמיר אמורה להתמנות לנשיאת המכללה. קודם לכן ניהלה מגעים עם מכללת ספיר שליד שדרות, אך אלה לא נשאו פרי. עם מכללת שנקר העסק מסתמן כגמור. ללא קשר להעדפותיה של תמיר עצמה, האופציה השנייה הולמת אותה. על פי המסורת הפוליטית של מפלגת העבודה מנהיגיה הגולים מרחיקים דרומה – בן-גוריון עזב לקיבוץ שדה-בוקר, עמרם מצנע הלך לנהל את העיר ירוחם – אבל תמיר, שכונתה בעבר פעמים רבות "נסיכת השמאל", תישאר ברמת-גן. היא לא נמנתה עם ראשי המפלגה, אז לכן אולי לא חלה עליה המסורת.
כשפינס הודיע על התפטרותו, היו שחיפשו בנרות הסברים מאחורי הקלעים. סביב המערכת הפוליטית מאז ומתמיד חוגגים חובבי קונספירציות למיניהן. אלא שפינס לא פעל מתוך מניעים מסתוריים שהיה צורך ברור להסתירם מהציבור. גם יולי תמיר עומדת לעזוב את הכנסת לא בגלל מחלת סרטן השד שאיתה התמודדה לאחרונה. השניים מצאו את עצמם במבוי פוליטי ואידיאולוגי סתום.
לפינס ולתמיר לא היה מה לחפש באופוזיציה בתוך סיעה בקואליציה. התפטרותו של פינס ועזיבתה המסתמנת של תמיר מסמנות לא רק משבר פוליטי. זהו משבר של השמאל. שני פוליטיקאים חדורי אידיאולוגיה לא מוצאים את מקומם במערכת. כנף אחת נשרה ליונה של מפלגת העבודה, והשנייה תנשור בעוד זמן קצר. המפלגות הפוליטיות עשויות היום להוביל לוויתורים מתוך חולשה בגלל אילוצים ולחץ מבחוץ, או בגלל שיקולים פוליטיים פנימיים, אבל יונת השלום האידיאולוגית קצוצת כנפיים.
בסביבתו של ברק ציפו זה מכבר לפרישתה של תמיר כדי להכניס את עינת וילף. פינס האיץ את המהלכים. כניסתו הצפויה של ראלב מג′אדלה טובה לברק. המרד מיצה את עצמו. המעגל נסגר.
איתן כבל אומר שבפוליטיקה הישראלית אסור לומר ששום דבר לא יקרה ושהמצב יציב. למפלגת העבודה, הוא אומר, פוטנציאל גדול יותר מכפי שנראה מבחוץ. הדבר היחיד שמחבר את האנשים הוא היותם שרים וסגני שרים. נכון, זה דבר חזק, אבל לא לעולם חוסן. בינתיים, יושבים, שוקלים וחושבים. הפילוג כמובן כבר לא על הפרק. מה אתם חושבים, שאלתי, נשארתם שניים. שלושה, הוא אומר, גם דני בן-סימון אתנו.
כעת כיסאו של ברק בממשלה יציב. שום תסיסה פנים-מפלגתית לא תוציא אותו החוצה בזמן הנראה לעין. לנתניהו אין צורך לשמור עליו ולאפשר לו לשבור במופגן שמאלה על מנת לפייס את אופיר פינס ואת יולי תמיר. אם נתניהו ילך לוויתורים, לא יהיה זה משיקולים קואליציוניים.
להצהרות כוח משלהן
את המחשתה של עובדה זו ניתן היה לראות ביום שלישי, בהשקת השדולה הפרלמנטרית למען ארץ ישראל, שהקמתה נחשפה בטור זה בשבוע שעבר. ימים יגידו עד כמה השדולה תצליח לממש את המטרות שעבורן הוקמה ולחזק מעשית את ההתיישבות ביו"ש. במישור ההצהרתי, השדולה שידרה מסר ברור של כוח פוליטי של הימין בתוך מפלגת השלטון ומחוצה לה.
יו"ר הכנסת פתח את ישיבת השדולה כשהוא משבח את נאמנותם האידיאולוגית של הח"כים לערכים שבשמם נבחרו לתפקיד. שלושה שרים הגיעו לברך ולשאת דברים: משה כחלון, בני בגין ודניאל הרשקוביץ. שבעה שרים נוספים שלחו מברקי ברכה: גדעון סער, סילבן שלום, ישראל כץ, בוגי יעלון, לימור לבנת, יולי אדלשטיין ויוסי פלד. גלעד ארדן ועוזי לנדאו לא הספיקו לשגר מברקים אך ביקשו להביע תמיכה. אלי ישי לא הגיע, אך אברהם מיכאלי מש"ס הודיע בישיבת השדולה שיו"ר ש"ס מביע תמיכה בשדולה ובמטרותיה בשמו ובשם כל אנשי הסיעה.
כל חברי הכנסת של הליכוד נרשמו, וחלקם הגיעו. שני סגני שרים, איוב קרא וגילה גמליאל, התייצבו. לאה נס נעדרה כי ערכה בדיוק בשעות אלה פגישה עם מומחים במשרדה, אך הביעה תמיכה. למחרת, בביקורה במוזיאון גוש קטיף, הקפידה להתייחס להקמת השדולה. ליברמן לא הגיע אך שידר לחברי סיעתו שמבחינתו מותר בהחלט לקחת חלק בעניין.
מקדימה הגיעו ארבעה: עתניאל שנלר, זאב ביילסקי, רונית תירוש ויואל חסון. ח"כים נוספים גילו עניין, אבל בדיוק בשעות אלה נערכה ישיבתה השבועית של סיעת קדימה. לא, החברים מקדימה לא נרשמו לאיחוד הלאומי (שמיוצג כמובן בשדולה בשלמותו, כשאריה אלדד מכהן כיו"ר עמית). יואל חסון הקפיד להעיר שהתנגדותו להקפאה נוגעת רק לגושי ההתיישבות. זאת עמדתו שהביע כבר כמה פעמים, תוך שהוא מדגיש שנתניהו מכרסם בלגיטימיות של גושי ההתיישבות. שנלר הסביר שהגיע לשדולה אך לא נרשם, זאת משום שבכוונתו לסייע להתיישבות ביו"ש בכל דרך, אך אינו יכול להתחייב שיתנגד לכל ויתור מדיני הכרוך בנסיגה מהשטח.
את הנקודה הזו, אגב, העלה מיכאל איתן, ששיגר לשדולה מכתב שעורר תגובות רבות. איתן ציין שהמטרות של השדולה הולמות את מצע האיחוד הלאומי ולא את המדיניות המוצהרת של הליכוד. איתן ידוע כאחד שלא דופק חשבון. הוא דווקא נבנה מהיכולת שלו להתייצב תמיד לבדו, אבל הנישה שתפס מאפשרת לו לשרוד אך לא לזנק לצמרת.
שאלת המפתח לקראת הבאות היא עמדת הליכוד. תקדים ההתנתקות, שהשדולה שמה לה למטרה למנוע את הישנותו, מעיד שמפלגת השלטון היא הקובעת. נוכח הידיעות החוזרות והנשנות על מו"מ מדיני בו עומד לפתוח ראש הממשלה, עמדתה של מפלגת השלטון, עמדת סיעתה בכנסת ומוסדותיה מקבלות חשיבות מכרעת.
לא לחינם השר הראשון שנאם בכנס היה יו"ר המרכז משה כחלון. בני בגין העביר מסר מדיני חשוב. זה לא נכון, אמר, שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. ראיתי את אותם הדברים כשהייתי שר ב-1996, כשהייתי מחוץ לממשלה לאחר מכן, וכעת בתור חבר קבינט וחבר השביעייה. המסר של בני בגין הוא שלמרות שהעניק לגיטימציה להקפאה, הוא לא מתכוון לתמוך בהקפאת הבנייה ביו"ש בתום המועד של עשרה חודשים. המסר שהעביר משה כחלון היה מסר פוליטי. כשיו"ר מרכז הליכוד מתייצב ראשון לברך את שדולת יהודה ושומרון, יש לכך משקל משמעותי ביותר.
בקרוב יתכנס מרכז הליכוד לקבוע את מועדי הבחירות למרכז החדש, שאמורות להתקיים עד 30 באפריל. כלומר אותם 90 אלף מתפקדים שבחרו את הרשימה לכנסת הנוכחית הם פחות או יותר אלה שיבחרו את המרכז החדש. והבחירות לרשימה לכנסת העידו בוודאות שמתפקדי הליכוד נוטים ימינה.
בסיעה יש מי שחושש שהמנגנון עוד ינסה לבלום את הרכבת: לכנס את המרכז, לשנות את החוקה ולבקש מבית המשפט לעכב הליכים. לאחר מכן לבטל את ההחלטה ולערוך מפקד חדש שדני דנון מגדיר אותו "מפקד ארגזים כפי שהיה בתקופה של שרון". אבל הסבירות נמוכה.
ישראל כץ, שהתנגד בכינוס המרכז הקודם לבחירות החדשות, לא מתכוון להפוך את החלטת בית המשפט. הוא כבר פתח בהכנות לבחירת המרכז החדש. רק השבוע ערך פגישות עם פעילים מרכזיים באשדוד, שם חנך מחלף חדש; בבית שאן שם חנך מסוף לתחבורה ציבורית; ובבנימינה. על תפקיד יו"ר המזכירות מתכוונים להתמודד מולו גלעד ארדן ומירי רגב. אף אחד לא הודיע בינתיים על כוונתו להתמודד על תפקיד יו"ר המרכז מול משה כחלון.
נכון להיום, הדרך להצלחה בבחירות למרכז עוברת דרך השדולה למען ארץ ישראל, ותעיד התמיכה המסיבית של שרי הליכוד והתייצבותם של סגני שרים וח"כים. מפלגת השלטון עשויה לגלות תוך זמן קצר שהיא שוב ניצבת בפני הדילמה שהכתה קשות בליכוד בהתנתקות. אז המפלגה בחרה במסלול של נסיגה וכמעט התרסקה במפץ הפוליטי שבא בעקבותיה.
צילום:AP
שירת נשים
האם צדקה תנועת בני עקיבא כשסירבה להשתתף בטקס הזיכרון לל"ה בגלל שירת נשים? האם היה צריך להגיע לפשרה מלכתחילה?
עו"ד רבקה לוביץ
לחפש את האמצע
אין שאלה שתנועת בני עקיבא צריכה להצטרף לטקס זכרון לל"ה גם כאשר נשים שרות בו. אדרבה, כתנועת נוער חינוכית, בני עקיבא צריכה לשאוף לכך שכל חניכיה, לרבות חניכותיה, ידעו שזכותם להופיע על במה ולהשמיע את קולם. בעניין זה ראוי להזכיר את תשובתו המאלפת של הרב ביגמן שפורסמה באתר "קולך", בנושא "קול באישה", והיא צריכה להיות לעיני הקובעים את המדיניות בתנועה. הרב ביגמן, ראש ישיבת הקיבוץ הדתי, קובע ככלל כי "אפשר להקל בשמיעת קול זמר של אישה כאשר יש אומדנא ברורה של הקשבה תמימה לשירה תמימה".
הרב ביגמן מתלה את האומדנא בחמישה תנאים: אווירה הולמת, המילים של השיר, הסגנון המוסיקלי, הלבוש ושפת הגוף. עוד קובע הרב ביגמן כי ראוי שגם שירת גברים בפני נשים תיבחן באמות מידה אלו. ניתן להניח כי טקס של צעדת הל"ה אמורה להיות טקס באווירה הולמת ולא באווירה של פריצות; שהמילים של השירים אינן מילים של זימה, שהסגנון המוסיקלי הינו ראוי, שהלבוש של המופיעים יהיה סביר וששפת הגוף שלהם לוקחת בחשבון שמדובר בטקס זיכרון. במידה שאני טועה, אזי כמובן שאין מקום לבני עקיבא כתנועה דתית וחינוכית - להיות שם.
גבול דק מאוד, אם בכלל, מפריד בין תפיסת האישה כאובייקט מיני מובהק (בעברית: החפצת האישה) לבין ההתעסקות המתמדת בהצנעת האישה ותפיסתה כערווה. הרעיון העומד בבסיס החברה המתירנית החושפת את גוף האישה ועושה בו שימוש ציני הוא אותו רעיון העומד בבסיס החברה הרואה את האישה כולה כערווה וכסכנה מתמדת לגבר ועסוקה באובססיביות בהסתרתה.
דיני הצניעות הדתיים, בחוכמתם כי רבה, באים בכדי למתן את היצרים ולעזור לאדם להגביל אותם ולנתב אותם למקום ולזמן הראויים להם. זאת, על מנת שניתן יהיה ליצור מערכות יחסים אשר בהם הצדדים רואים זה את זה כ"בני אדם", ולא כיצורים מיניים כל הזמן. כמובן שבנושא זה, כמו גם בנושאים אחרים, התעסקות מופרזת והקצנה של הלכות, שנועדו מלכתחילה להביא למיתון ולאיזון, יכולה להביא את ההפך המוחלט.
החברה הדתית המתונה המבקשת לשלב את האישה בכל מערכות החיים כ"בן אדם" יכולה להוות מודל לחברה כולה. דווקא תנועת בני עקיבא, אשר משקפת ציבור מתון ומאוזן, צריכה להיות זו אשר מרימה את הדגל של היחס האנושי, שוויוני ומכובד כלפי בנות התנועה. לא פריצות וזימה מחד, ולא עיסוק אובססיבי בנושא הצניעות מאידך, אלא שילוב מאוזן ומכובד של בנות בכל תחומי החיים, שיחה והקשבה טבעית בין בנים ובנות ובין נשים וגברים.
ואם בשיחה והקשבה עסקינן - אי אפשר שלא לציין שראוי לתנועת בני עקיבא לחפש תמיד את הדרך להיות חלק מן הכלל הישראלי ולא להתבדל. דרך ההתבדלות אינה הדרך של ר′ עקיבא או תלמידיו ואף אינה הדרך של חניכי בני עקיבא לדורותיו.
רבקה לוביץ היא טוענת רבנית במרכז צדק לנשים
צילום:AP
***
הרב אברהם נחשון
שירת נשים אסורה. נקודה
אקדים ואומר שהמשותף לכולם הוא הרצון להנציח את ל"ה הקדושים שמסרו את נפשם עבור כולנו. אלה רוצים להנציחם בצורה זו ואלה בצורה אחרת, וכוונת כולם לטובה.
לפני שאענה על השאלה אדגיש שזוהי בראש ובראשונה שאלה הלכתית, ועליה להיות מופנית לתלמידי החכמים שבדור. עיתונאים אינם מבינים בשאלות רפואיות, וחברי כנסת אינם מתמחים במכוניות. שאלות בתחומים אלה מופנות לרופאים מומחים ולמכונאים, זהו תפקידם ולכך הוכשרו. כך גם בשאלות הלכתיות, הסמכות לתשובות בנושאים אלה מצוייה בידיהם של פוסקי ההלכה המובהקים, אותם צריך לשאול ומהם לקבל את התשובות המוסמכות (גם בין פוסקי ההלכה ישנן דרגות שונות, ישנם היושבים ראשונה במלכות, וישנם בדרגות נמוכות יותר).
מותר לדון עם תלמידי חכמים על פסקיהם, מותר לשאול אותם בנימוס על חוסר הבנה בדבריהם, ואם מתעוררת קושיה יש להעלותה ולבררה, כיוון שפסקיהם צריכים לעמוד בכל קנה מידה הלכתי והגיוני. אך מאידך ישנה חובה של כבוד תלמידי חכמים, ועל השאלות והקושיות להשאל בדרך ארץ ולא בחוצפה, בהערכה ולא בהתרסה.
ולעצם השאלה: היא כוללת שני מרכיבים הלכתיים: האם מותר לנשים לשיר לפני גברים? האם מותר לגברים לשמוע נשים שרות בצורה זו או אחרת?
והתשובה היא: אסור לנשים לשיר לפני גברים! למרות שבשעת הדחק היו פוסקים שהתירו לקבוצת נשים לשיר יחד, להערכתי, רוב או כל פוסקי הדור המובהקים יענו שבמציאות הטקס הזה אין לעשות כן, וגברים זמרים כגון להקת הרבנות הצבאית יהוו תחליף ראוי. כנ"ל לגבי שמיעת בנים וגברים את שירת הנשים.
אולי התשובה הזו אינה פופולרית, אולי אין היא נשמעת באוזני חלק גדול מהציבור היהודי הישראלי, אך זו התשובה. לאמירה הזו ישנו פן הלכתי, וגם פן ערכי: אין האשה צריכה לחשוף את קולה הנעים בפני הציבור, כבודה הוא בהצנעת קולה. היהדות מכבדת את האשה, וסוברת שהיא מסוגלת להגיע לגובהי מרומים, אישיותה היא כבירה, שכלה ורגשותיה נעלים, אך דרך התקדמותה ועלייתה איננה על ידי חשיפת קולה לאוזני כל.
יתכן שמסר הלכתי וחינוכי זה יקלט בציבוריות הישראלית רק בעוד שנים, סביר שיהיו לו מתנגדים מחוץ וגם מבית, אך קולו ילך ויהדהד בהרי יהודה, ותנועת בני עקיבא תכריז בגאון: עלה נעלה!
הרב אברהם נחשון הוא רב הקהילה הדתית-לאומית בעיר אלעד
צילום:AP
***
יונתן בן הרא"ש
חיפוש הפשרות - הדגל של בני עקיבא
בני עקיבא חרתה על דגלה השנה את הסיסמה "תנועה של עם". תנועה המחוברת לעם, לגווניו השונים, לערכיו, ולכל אחד ואחת מבני ובנות עמנו. בכך צועדת בני עקיבא בדרכו של מר"ן הרב קוק זצ"ל, שראה באהבת ישראל ערך עליון, ובין היתר כתב: "אני קשור בכולכם... כל נשמותיכם, כל דורותכם... בחטיבה הכוללת של כולכם יש לחיי אותו התוכן, שהוא קרוי חיים" (אורות הראי"ה, עמ′ סו)
אני משוכנע כי כל הקורא שורות אלו יסכים עם סיסמתה היפה של תנועת בני עקיבא. ואולם, דומה כי לעיתים עולה תחושה כי במציאות היומיומית - הסיסמאות לחוד והמעשים לחוד. דוגמה מובהקת לכך הייתה הבחירה להדיר את חניכי התנועה מטקס הסיום של הצעדה לזכר חללי הל"ה. וכל זאת בגין הופעתה של להקה צבאית, המשלבת כידוע חיילים וחיילות כאחד. ותמהני, כך מתחברים לעם? האם זוהי דרכה של הציונות הדתית ובני עקיבא? הרי ידוע שמאז ומתמיד לוותה פעילות התנועה בהופעות משותפות של חניכים וחניכות, וזאת אף בגיבוי מלא של רבני התנועה.
בל נטעה, זו לא דוגמה חד פעמית ויוצאת דופן. הציונות הדתית, ובתוכה תנועת הנוער בני עקיבא, עוברים טלטלה עזה. תוצאותיה של טלטלה זו, מתבטאות בין היתר בהתגברות מגמות של הקצנה הלכתית המלווה בהיבדלות מן החברה הישראלית, בהגבהת החומות ובהסתגרות בחממה הדתית. לא בכדי בחרה בני עקיבא בסיסמה "תנועה של עם". הדבר מבטא מאמץ להילחם במגמות המדאיגות שהולכות ומתעצמות בציונות הדתית, אך מסתבר שלא מספיקות סיסמאות לחולל שינוי אמיתי. יש צורך במעשים, ובמיוחד באמירה חינוכית חד משמעית ביחס לערכי היסוד של תנועת בני עקיבא, השילוב שבין תורה ועבודה.
משמעות השילוב המיוחד הזה, המייחדת את הציונות הדתית מן החברה החרדית, מתבטאת בכך שאין להצטמצם רק בד′ אמות ההלכה אלא יש גם להשתלב בחיים שמחוץ לכותלי בית המדרש.
ואולם, המציאות הוכיחה שאין המדובר בגזירה מן השמיים שאין לשנותה. השבוע האחרון הוכיח כי ניתן לשנות את מגמת ההקצנה בציונות הדתית. לשמחתנו, בעקבות לחץ כבד שהופעל מציבור רחב שאכפת לו מהנעשה בבני עקיבא - החל מחניכים ומדריכים וכלה בהורים ובוגרי התנועה לדורותיהם - יצאנו בקול גדול, שלשמחתנו הביא לשינוי ההחלטה. הנהלת בני עקיבא קיבלה בסופו של דבר החלטה מבורכת לאפשר לחניכי התנועה להשתתף בטקס הסיום של העצרת לזכר נופלי הל"ה, יחד עם כל עם ישראל, וזאת תוך כיבוד רצונם של החניכים שאינם מעוניינים להשתתף בטקס.
אנו משוכנעים כי בחירה זו תאפשר את ליכוד השורות בבני עקיבא, ומקווים שמכאן והלאה, בני עקיבא תשמור על צביונה ונאמנותה למשנת תורה ועבודה, ברוחו של מרן הרב קוק זצ"ל, ובכך להוכיח כי בני עקיבא היא אכן ′תנועה של עם′.
יונתן בן הראש הוא יו"ר נאמני תורה ועבודה
צילום:AP
ערכים בעסקים / ד"ר אשר מאיר
נקודות על תרומת איברים
עד היום, הקריטריון היחיד לקבלת איברים להשתלה היה צורך רפואי. כעת החלה נוהגת בישראל שיטה חדשה, שיטת ניקוד, שתעניק עדיפות למי שיחתום על כרטיס תורם. אדם שהסכים לתרום את איבריו אחרי מותו, יקבל עדיפות אם יזדקק הוא לתרומת איברים. שיטה זו עושה צדק עם התורמים ומציבה את ישראל במקום מתקדם בעולם
עצם הלגיטימיות של תרומת איברים אינה מובנת מאליה. תרומת איברים מהחי מעלה שאלות של הסכמה מודעת; תרומת איברים מן המת כרוכה בשאלות של רגע המוות וחילול כבוד המת. אך כחברה הכרענו את השאלה המוסרית הזאת. בכל העולם תרומת איברים מן החיים ומן המתים נחשבת מעשה חשוב ומוסרי, מעשה שמציל חיים או מאפשר תפקוד.
אם כבר החלטנו שזהו מעשה טוב, אני לא רואה מדוע לא הוחלט גם שראוי להיטיב עם התורמים ולתמרץ אותם. המצב היום הוא אבסורדי: כאשר אדם תורם איבר מן החי, למשל כליה, כולם מרוויחים - המושתל מרוויח וכן הרופא ובית החולים. רק לאדם אחד אסור להרוויח: זה שעשה את המעשה הנאצל. בכל מדינות העולם קיים היום איסור לשלם עבור תרומת איברים. המצב גרוע לא רק מבחינה מוסרית אלא גם כמדיניות: לו ניתן תמריץ לתרומת איברים, אפשר היה להציל אנשים רבים ממוות.
על רקע זה של איסור תשלום עבור תרומת איברים, שתי יוזמות שעלו לאחרונה הופכות את ישראל לאחד המקומות המתקדמים ביותר בתחום זה: האחת היא שיטת ניקוד שהוכנסה באחרונה. בעבר, הקריטריון היחיד לקבלת איברים להשתלה היה צורך רפואי. כעת החלה נוהגת שיטה חדשה שתעניק נקודות עדיפות למי שחתום על כרטיס תורם. אדם שהסכים לתרום את איבריו אחרי מותו, יקבל עדיפות אם יזדקק הוא לתרומת איברים.
בשיטה הזאת יש משום צדק רב. מצד אחד התגמול עבור חתימה על הכרטיס הוא קטן, שכן מעט מאוד אנשים נזקקים להשתלות. אך הוויתור קטן אף הוא, שכן אין לנו צורך מיוחד באיברים שלנו אחרי המוות- על כל פנים לא צורך שמשתווה להצלת חיים. יש פה גם אמירה ברורה של מידה כנגד מידה. כל מי שמקבל איבר, הרי זה בזכות מישהו שתרם, ולכן הגיוני לקשור בין הדברים.
למעשה, הדבר מקביל לסוג אחר של תגמול על תרומות איברים שקיים כבר בישראל: ביטוח דם. כיום מי שתורם דם מקבל ביטוח לעירויי דם לו ולבני משפחתו למשך שנה. יש לזכור שגם דם מוגדר איבר מן החי. זהו תקדים שנותן תקווה, מפני שישראל נמצא במקום נמוך מאוד בעולם בחתימה על כרטיס תורם, אבל במקום גבוה יחסית בתרומות דם. יש אם כן סימנים שהיוזמה תתרום להשתתפות מוגברת במעגל התרומה.
עוד יוזמה ברוכה היא הצעה של ח"כ אריה אלדד להעניק מספר שנים של ביטוח בריאות חינם למי שתורם איבר מן החי. הערך הכספי של ההטבה אינו מתקרב לערך של האיבר שנתרם, אבל זהו בכל זאת צעד חשוב בפני עצמו ויש בכוחו להתחיל בשבירת הטאבו על תגמול לתורמים.
יוזמות ישראליות אלו מוכיחות שישראל נמצאת בין המדינות המתקדמות בעולם בעשיית צדק כלפי אלו שמוכנים לעשות צעד מציל חיים.
צילום:AP
ממוחשב / דב כריש
הגעתו של הטבלט המיוחל
הטבלט החדש של אפל, ה-ipad, שיצר מתח רב לקראת חשיפתו, אמור להשלים את הפער בין המחשב הנייד לאייפון, אך נראה שהוא דומה יותר לנטבוק עם מסך נגיעה מולטי-טאץ′, ובכך מתחרה בעצם בקינדל של אמזון. עם זאת, מדובר במכשיר נאה המספק אפשרויות מגוונות, אף שכנראה אינו תומך בפלאש
ביום רביעי שעבר הודיעה ′אפל′ על יציאתו לאוויר העולם של מכשיר הטבלט המיוחל, ה-ipad (נא לא להתבלבל עם ipod). הטבלט בא להשלים את הפער בין המחשב הנייד לבין האייפון, והוא מגיע עם מערכת הפעלה דומה לאייפון.
על אף ההסתייגות של אפל מההשוואה לנטבוק, ה-ipad הוא הרבה יותר מעין נטבוק עם מסך נגיעה. למעשה הוא יותר מתחרה עם הקינדל של ′אמזון′ ביכולת קריאת ספרים, מאשר במחשב נטבוק, אבל באופן שמזכיר מאוד אייפון גדול, ומספק רק קצת יותר יתרונות ממה שאנו מקבלים היום בסלולאר שלהם.
אבל אין ספק שמדובר במכשיר יפהפה שמספק בדיוק את מה שציפו ממנו: גלישה נוחה, עבודה עם מיילים, צפייה בתמונות וסרטים באיכות גבוהה, אפשרות לשחק משחקים, האזנה למוסיקה וקריאת ספרים. כל זה ע"י מסך נגיעה מולטי-טאץ′, באיכות גבוהה ובגודל של 9.7 אינץ′.
ה-ipad יכול להריץ כמעט את כל התוכנות הקיימות כיום עבור האייפון. בנוסף לכך הכינה אפל גרסה חדשה לחבילת iwork, שהיא המקבילה של אפל לתוכנות אופיס, ונבנתה מחדש כדי לעבוד בצורה יעילה עם מסך מולטי-טאץ′. כל התוכנות בחבילה הזו יעלו כ-10 דולר (סה"כ 3 תוכנות). את חומר הקריאה ניתן יהיה להשיג דרך חנות חדשה בשם ibookstore, שתהיה זמינה עם צאת המכשיר לשוק בסוף מרס או בתחילת אפריל.
אבל ישנם מספר סימני שאלה שנותרו: המכשיר (כנראה) אינו תומך בפלאש, ואפילו אם יש לכך סיבות טובות, עדיין חשוב לזכור שאתרים רבים משתמשים בפלאש, ואם אשתי רוצה להיכנס ל-farmville, מכשיר זה לא יעזור לה.
לרגל השקת ה-ipad אפל שיחררה sdk, שהיא חבילת מערכת תכנות למכשיר. כמה גורמים שעברו על המערכת הנוכחית סבורים שיכול להיות שהמכשיר הסופי יאפשר עוד מספר פעולות שלא הוזכרו בהודעה של אפל. בין אפשרויות אלו: תמיכה במצלמה (כולל תמיכה אפשרית בשיחות וידיאו), זיהוי כתב יד ותיקיית קבצים. מצד שני, ייתכן מאוד שכל האפשרויות הללו נועדו לפיתוחים עתידיים ו/או הן שאריות של פיתוחים שבסוף לא יראו אור.
לפי הנתונים, המכשיר כולל: מעבד של 1ghz, דיסק פלאש בגדלים 16, 32 או 64 גיגה, מסך משתמש בטכנולוגיית ips, שמאפשרת זווית צפייה של עד 178 מעלות, ותצוגה של מקלדת (במסך מגע) כמעט בגודל מלא. הבטרייה אמורה לפעול כ-10 שעות ולאפשר יותר מ-1,000 הטענות חוזרות.
גודל המכשיר קצת פחות מ-a4 - כ-24 על 19 ס"מ, ומשקלו כ-700 גרם. הטבלט יגיע בשתי ורסיות: עם wifi+3g או wifi בלבד, ומחירו ינוע בין 499 דולר ל-829 דולר
צילום:AP
