תנו לריב על הסיפור הישן, אל תפריעו
אורי אליצור
בנימין נתניהו ניסה השבוע להביא לנו סיפור חדש: מורשת הציונות, חזרה לתל-חי של טרומפלדור, שיקום אתרים. אבל אנחנו עמדנו על שלנו ולא הסכמנו. שלא ימכור לנו סיפורים חדשים, חדש הוא משעמם. שמעתי פעם מעוזרת לגננת שהרגיז אותה לשמוע איך הגננת מספרת לילדים כל יום מחדש את סיפור כיפה אדומה, וכשפעם אחת הגננת חלתה והיא נשארה לבד עם הילדים, היא הייתה מאושרת להביא להם סוף סוף סיפור חדש שהם אף פעם לא שמעו. אבל הילדים השתעממו ולא הקשיבו. בסוף אמרו לה הילדים: ספרי לנו כיפה אדומה, את זה אנחנו אוהבים. הציבור הישראלי חי בגן הילדים הזה, והתקשורת היא הגננת. יש סיפור אחד ישן וטוב שכולם מכירים: הוויכוח על השטחים והשלום. אנחנו מכירים אותו ישר והפוך, אנחנו יודעים בדיוק מה כל אחד יאמר, אין הפתעות ואין חידושים. כל יום אותו סיפור ורק הוא מעניין אותנו. מי שמביא סיפור חדש, משהו מפתיע, משהו מרענן, יקבל לכל היותר כותרת קטנה בעמוד 17. בכותרת הראשית אנחנו רוצים רק את הסיפור הישן. כשחיים אורון מופיע על המסך אנחנו יודעים מראש מה הוא יגיד, ויודעים שאחריו יבוא זבולון אורלב ויגיד את השורה שלו. למחרת עקיבא אלדר יגיב על זה בהארץ ואליקים העצני יענה לו בידיעות. הם אף פעם לא מאכזבים באיזה רעיון חדש ולא מעניין. ואנחנו נורא מתלהבים מזה. ורק מזה. כלל הזהב של התקשורת הישראלית הוא פשוט ושימושי: "דבר חדש לא ייכנס לחדשות".
וכבר פיתחנו טכניקה ששומרת עלינו מהשיעמום של דברים חדשים. אם מישהו מצליח לגרור לכותרות משהו שאנחנו לא מכירים בעל פה ארבעים שנה, אנחנו כבר נמצא איך לחבר את זה לוויכוח הישן. הבאת 150 מיליון שקל לשימור אתרי המורשת הציונית? מעניין את הסבתא שלנו. אנחנו רוצים לריב על מערת המכפלה. רק זה מעניין.
ביום רביעי השבוע מלאו 30 שנה להחלפת הלירה בשקל, וב′הארץ′ הביאו ציטוט מיום הופעת המטבע החדש: "בד בבד עם הנהגת השקל", כתב עמוס אילון לפני 30 שנה, "מיישבת הממשלה את חברון. היא פועלת להנצחת הכיבוש, ובכך עושה למניעת השלום עם ירדן וסוריה. לא הריטואל המאגי של שינוי שמות דרוש לנו כרגע, אלא מדיניות ריאלית". אני לא זוכר מה כתבו ב′נקודה′ על זה שסוף סוף ניתן שם עברי למטבע של ישראל, אבל לא אתפלא אם יתברר שאני עצמי כתבתי שם שאין שום טעם במטבע חדש אם זה כבר חודשיים שלא קמו ישובים חדשים. מה נעשה כשיבוא אליהו ויפתור איכשהו את בעיית יהודה ושומרון. נתעניין בדברים חדשים? זה יהיה משעמם נורא.
צילום:AP
מה משותף למגילת אסתר ולמגילת העצמאות? // מיהם המחנכים הנערצים ביותר על מצטייני בה"ד 1, ומדוע? // וגם: למה פסל חבר הכנסת מטלון את תעודת הבגרות של מנכ"ל רשות השידור?
חגי סגל
היה נס?
ונניח ששנתו של אחשוורוש לא הייתה נודדת באותו לילה בלתי נשכח בשושן הבירה. או ששנתו כן הייתה נודדת, אבל במקום ספר זיכרונות הוא היה מצווה על סריסיו להביא לו כדור שינה ומסתובב לצד השני. כיצד היו העניינים מתגלגלים במקרה כזה?
מתגלגלים בדרך הטבע. המן בן המדתא היה נשאר בחיים וגזרת השמד על עם ישראל לא הייתה מתבטלת. ככל שמועד הביצוע שלה היה מתקרב, יותר ויותר יהודים היו מבינים שאסור לסמוך על הנס ועל כל מיני הבטחות ברוח "היה לא תהיה". הם היו מחליטים להיקהל ולעמוד על נפשם בשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר. אחרי הכול, מה נשאר להם להפסיד? עדיף למות עם נשק ביד מאשר ללכת כצאן לטבח.
בעצם, זה מה שקרה בפועל. למרות תליית המן וצאצאיו, היהודים נקהלו ועמדו על נפשם. אמנם אין במגילה תיאור של מלחמה, אבל אין גם תיאור של טבח יהודי חד-צדדי בשונאי ישראל. בהחלט מותר להניח שפה ושם התנהלו קרבות מרים, ואולי אף היו קורבנות גם בצדנו. בסוף ניצחנו ולכן אנחנו חוגגים היום את פורים. במגילה כתוב שמרדכי ואסתר הכריזו חג לזכר התשועה הגדולה, אך חוקרים סבורים שעברו מאות שנים עד שפורים הפך ליום חג כללי, אולי רק בתקופת החשמונאים.
מדוע זה לקח כל כך הרבה זמן? כנראה בגלל ויכוח גדול על טיב הניצחון. המיעוט הדתי רצה חג עם סממנים דתיים, כמו פסח. רבנים וראשי ישיבות אמרו שקרה פה נס גדול משמיים, ושצריך להודות עליו לבורא. לעומתם, הרוב החילוני הגדול טען שלא היה פה שום נס, רק שילוב מוצלח של תעוזה מדינית עם מאמץ צבאי: אסתר דיברה על לבו של אחשוורוש, מרדכי משך בחוטים מאחורי הקלעים, ובסוף הייתה גם מלחמה מוצלחת. קצין חינוך ראשי דאז, חילוני אף הוא, כתב על זה שיר פופולארי: "נס לא קרה לנו/ המן כמעט תלה אותנו/ בסלע חצבנו עד דם ויהי אור".
"רגע, רגע", התחלחלו הדתיים, "ואיך תסבירו את הושטת השרביט של אחשורוש לאסתר? זה לא נס?"
החילוניים צחקו: "גם כן, נס. אסתר הייתה בחורה יפה בלשון המעטה, וכשאחשוורוש ראה אותה אחרי נתק של 30 יום. הוא לא בדק ביומן שלו אם היא טרחה לבקש פגישה או לא".
הדתיים: "עוד מעט תגידו לנו שגם פענוח המזימה של בגתנא ותרש היה תחבולה של המוסד באמצעות שימוש בדרכונים בריטיים".
החילוניים: "אולי לא המוסד, אבל משהו דומה. בגתנא ותרש זממו להרעיל את אחשוורוש באמצעות אסתר. הם הבינו שמרדכי היהודי מקורב אליה, כי הוא כל הזמן ישב בשער הארמון והתעניין בה, ולכן הכניסו אותו בסוד המזימה. מרדכי נטע בהם רושם שהוא מסכים לקחת חלק בקשר, אך שלח את אסתר כדי להזהיר את אחשוורוש. זה כל הסיפור. אתם באמת מאמינים לאגדה שהוא ידע 70 שפות?"
הדתיים: "איזו שאלה, הוא היה חבר בכיר בסנהדרין!"
החילוניים: "איפה זה כתוב? אם אתם שואלים אותנו, מרדכי היה בכלל חילוני. בן אדם דתי לא נותן לאחייניתו הקטינה להתחתן עם גוי".
וכך נמשך לו הוויכוח ימים רבים. הדתיים התקשו ליחצ"ן נס שנעשה ללא חריגה מסדרי הטבע, והחילוניים הגזימו בעליל כשטענו שהכול היה כדרך הטבע. בסוף הושגה פשרה: מגילת אסתר תנוסח באופן שכל אחד יוכל לקרוא בה מה שהוא רוצה. לא יהיה אזכור מפורש של בורא עולם, אך גם לא תהיה שלילה טקסטואלית של האפשרות שהבורא היה מעורב עמוקות בסיפור ההצלה. בניסוח המקורי היה כתוב שמרדכי מתרה באסתר כי "רווח והצלה יעמוד ליהודים מהשמיים", אבל ועדת פשרה שינתה אותו ל"רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". רק אנשים דתיים יודעים ש′המקום′ הוא אחד מכינוייו של הקב"ה.
פשרה דומה הושגה כעבור 2,500 שנה בין מנסחי מגילת העצמאות של מדינת ישראל המודרנית. אחרי הרבה ויכוחים הסכימו נציגי מפא"י ומזרחי לכתוב בה "מתוך ביטחון בצור ישראל" במקום "מתוך ביטחון באלוקי ישראל". למעשה, עד היום הם ממשיכים להתווכח. החילונים טוענים שבן-גוריון או בגין הקימו את המדינה, ואילו הדתיים מצביעים כלפי מעלה. קשה להאמין שהם יגיעו להחלטה מוסכמת בדורות הקרובים. לכן צריך להסתפק במשאלה צנועה שליום העצמאות תהיה תוחלת חיים ארוכה לפחות כמו פורים. כלומר, שנזכה לחגוג אותו גם בעוד 2,500 שנה. בעזרת השם, זאת אומרת.
מוות בשידור חי
רשות השידור מחשבת את קיצה לאחור. כוחות רבים סוגרים עליה בתנועת מלקחיים. הסוסים הטרויאניים שבתוכה פותחים את שערי העיר בפני האויב. עוד מעט קט ורוממה תיפול.
אם זה היה קורה לפני 20 שנה, לא היינו מצטערים. הרשות הייתה נסגרת לשעה קלה, עוברת טיפול שורש מכאיב, ונפתחת מחדש בכוחות רעננים. עכשיו, כבר לא בטוח שהיא תיפתח שנית. אנחנו עלולים להישאר עם הערוצים המסחריים בלבד, ערוצי הטמטום, הזימה, האלימות וניבולי הפה. מכל מסך יציצו אליכם האח הגדול או נשות הטייסים.
יולי אדלשטיין, השר הממונה, הרים ידיים לפני שבוע והחזיר את המפתחות לראש הממשלה. יושב ראש הרשות, משה גביש, פרש מזמן ולא מונה לו מחליף. בשדה המערכה נותר רק המנכ"ל מוטי שקלאר, לבדו מול הטכנאים, הפוליטיקאים ובעלי החוב.
כולם צועקים שצריך להציל את השידור הציבורי, אבל לא כולם באמת רוצים להציל. יש כאלה שבעיקר רוצים לנצל הזדמנות. חוגי שלטון מסוימים החליטו שזה הזמן להחליף את שקלאר ביוני בן-מנחם, חביבו של נתניהו. חוגים אחרים, המקורבים יותר לאופוזיציה, רוצים להעיף לא רק את שקלאר, אלא גם את הרוח הפרו-ציונית שהוא החזיר לרוממה. יעקב אילון, בכיר ערוץ 10, התאונן השבוע בעיתון ששקלאר פועל "לקידום עניינים פוליטיים". זה אותו ערוץ 10, אגב, שדחה לאחרונה הצעה לשדר כתבה על אזכרה לאבשלום פיינברג, כי "גוף ימני מארגן אותה".
ועדת הביקורת של הכנסת זימנה ביום שני את שקלאר כדי להטיח בו ביקורת שמשתרעת על מחדלים של 20 שנה, בעוד שהוא נמצא ברשות רק ארבע שנים. ביום רביעי הוא זומן גם לוועדת העבודה, ואתמול היה אמור להופיע בפני ועדת החינוך. בסך הכול התקיימו בחודש וחצי האחרון בוועדות השונות של הכנסת 15 ישיבות בענייני רשות השידור. כמעט כל ועדה מנסה לתחוב את אפה לתוך המשבר. במקום לעסוק בפיתרונות, הנהלת הרשות נאלצת לכלות את זמנה בבירורים אצל נבחרי העם. איך אפשר לעבוד ככה?
ח"כ חרוץ במיוחד, משה מטלון מישראל ביתנו, דרש השבוע ממבקר המדינה לחקור אם שקלאר מסר נתונים כוזבים על השכלתו לוועדה שאישרה את מינויו כמנכ"ל הרשות. מטלון הסתמך על טענה מוזרה של העורך המודח של מהדורת ′יומן′, משה נסטלבאום, שמאשים את שקלאר בפוליטיזיציה ובשלל חטאים נוספים. נסטלבאום הממורמר טען שלשקלאר אין אפילו תעודת בגרות, ומטלון מיהר לדרוש בדיקה והשעיה.
ובכן, בדקתי. אני שמח לבשר שלשקלאר יש תעודת בגרות. היא הונפקה בתשל"ב בישיבת חורב בירושלים. לפי בקשתי, קיבלתי עותק ממנה. אם מטלון היה מתקשר לשקלאר גם הוא היה מקבל, אבל הוא לא התקשר. כששאלתי אותו מדוע לא טרח להתקשר, הוא כעס עלי. השיחה הקצרה בינינו הייתה מביכה למדי, אבל המצב ברשות השידור עוד יותר מביך. בעוד היא מתעסקת עם תעודות בגרות עתיקות מכינים לה תעודת פטירה טרייה.
תשעת המופלאים
תשעה חניכים מצטיינים בקורס קציני חי"ר שהסתיים בשבוע שעבר בבה"ד 1 התבקשו לציין את האישיות החינוכית שהשפיעה עליהם. גורמי צבא הדליפו לי את הרשימה, והנה היא לפניכם:
החניך הגדודי המצטיין, תושב קיסריה, בחר ברב אליעזר שנוולד, ראש ישיבת ההסדר במודיעין. שאר המצטיינים נקבו בשמות הבאים: יפתח גיא, מפקד הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה; הרב אבי כהן, ר"מ בישיבה התיכונית מירון; הרב הרפורמי אהרל′ה פוקס, ראש המכינה הקדם צבאית של התנועה הרפורמית ביפו; אבי אור, איש חינוך מכפר אדומים; הרב ראם הכהן, ראש ישיבת עתניאל; דורי פריאור, מדריך בתנועת הצופים בכוכב יאיר; מאמן הכדורסל משה דין והרב אריק אוראל מישיבת שדרות.
מתוך הרשימה הזו בחרתי אקראית ברב אבי כהן ממירון וטלפנתי כדי לשאול אם הוא שמע שתלמידו המצטיין בחר בו כאישיות חינוכית משפיעה. אנשי חינוך רבניים זקוקים בימים אלה לחיזוקים חיוביים. הרב אבי לא שמע, אך מצד שני ניחש מיד שמדובר באיציק מסיירת אגוז. "הוא ישן אצלי ארבע שנים", צחקק הרב בטלפון, "עיקר תרומתי הייתה שלא הפרעתי לו לישון. נתתי לו להתפתח בדרכו שלו, כי ניחשתי שהוא נועד לגדולות".
בתור הורה, אני מודה, זה היה שיעור מאלף בפדגוגיה על רגל אחת: אם הילד או התלמיד לא בדיוק הולך בתלם, אבל בסך הכול עושה רושם חיובי, תעזבו אותו. יום אחד הוא יעשה לכם הרבה נחת על מגרש המסדרים של בה"ד 1.
צילום:AP
מרבים בשמחה?
כיצד, אם בכלל, יש לחגוג מסיבות פורים בישיבות תיכוניות ואולפנות * האם מותר לחקות רבנים או לצחוק עליהם, ואם כן באיזו מידה?
להציב רף גבוה יותר
הרב אלישע אבינר
משנכנס אדר במוסדות חינוך, יוצאים תלמידינו מהשגרה הלימודית, שאינה פסולה מצד עצמה. יש עולמות רוחניים ונפשיים גדולים ורחבים שאינם לימודיים. המפגש איתם תורם לבניין הנפש, וגם זה בכלל "חינוך", למרות שזה לא "לימודי". לכן, אם היציאה מהשגרה הלימודית מנותבת לאפיקים חיוביים של יצירה והתנדבות - הדבר יעשיר את תלמידינו, ויתרום תרומה מיוחדת לתלמידים שאינם בולטים בתחום הלימודי. אבל אם היציאה משגרת הלימודים תוביל לאנדרלמוסיה והתפרקות - זוהי החמצה אנטי-חינוכית.
הניסיון מורה שיש מקום לחשש: יש מוסדות חינוך לרוב, שבהם מתפרקות המסגרות הלימודיות בחודש אדר ולא נוצר תחליף חינוכי בעל ערך. חודש אדר במערכת החינוך הוא "הזדמנות" - הכל תלוי כיצד תנוצל. כלל זה יפה גם ביחס להופעות המסורתיות שלפני פורים - ישנה הזדמנות לתלמידים ליצור, לארגן, לגלות בגרות ואחריות; ליצור כלים וליצוק בהם תכנים; לתת ביטוי לכישוריהם האמנותיים ודרור לדמיונם; לבחון את החוש המעשי ואת היכולות הלוגיסטיות.
יש מוסדות חינוך שמנצלים הזדמנות זו בצורה מיטבית: תלמידיהם מעלים הופעות איכותיות, בתוכן ובצורה. אבל, לצערנו הדבר לא מקיף את כל המוסדות. ביתר המוסדות, מועלות הופעות חסרות עומק, רמתן נמוכה, המתמקדות בביקורת קטלנית כלפי הצוות החינוכי.
גם אם נתעלם מאיסורי "לשון הרע" ו"הלבנת פנים", עלינו לשאול: מה הופעות מסוג זה תורמות לתלמידינו? התשובה היא שהן עשויות לתרום להן ב"כלי" (= "להרים הופעה") אבל לא ב"תוכן". הן מביאות לידי ביטוי יוזמה, יכולות ארגוניות, אחריות וכדו′. אבל השקעה ב"כלי" ללא "תוכן" מעבירה מסר אנטי-חינוכי.
האם ניתן לחולל שינוי? נדמה שיש כאן מלכוד: אנחנו מבקשים לתת לתלמידינו הזדמנות לגלות עצמאות, להוכיח את עצמם, בלי לכפות את עצמינו. אבל ידי תלמידינו כבולות למסורת ארוכת שנים של הופעות ביקורתיות והיתוליות ובמקביל, מרבית התלמידים מתקשים להכין תסריט ברמה גבוהה, ללא תמיכה והכוונה של אנשי חינוך מנוסים. ההופעות בפורים הן תמונת ראי של העולם התרבותי-רוחני של תלמידינו.
הפיתרון הוא הצבת רף גבוה יותר של הופעות. ולשם כך, יש להתחיל את הטיפול החינוכי בהופעות של פורים, לא בראש חודש אדר אלא במוצאי חנוכה. ההופעות אינן תכניות בידור שניתן לשלוף מן השרוול אלא פרי של מחשבה ויצירה מסודרת. עם הרמת הרף, יתקבל הליווי של המחנכים כדבר מובן מאליו על ידי התלמידים, ולא כפיקוח של "שוטרים". העבודה האינטנסיבית על ההופעות, תכניה ואמצעי הביטוי האמנותיים, תתרום רבות לחינוכם של התלמידים.
יותר ממה שהדבר מחייב את התלמידים, הוא מחייב את המחנכים: לא להתייחס להופעות כ"גזירה" או כ"קללה" שצריך להקטין את מימדי נזקיה, אלא כאתגר חינוכי של "לכתחילה", שמצריך משאבים חינוכיים, הארת פנים ושמחה. זה יחייב שינוי ביחס נפשי של אנשי החינוך כלפי ההופעות: במקום דאגה מפני ה"בושות" שההופעות עלולות להביא, אמורה לשרור תקווה גדולה בצמיחה הרוחנית והנפשית שההופעות עשויות להביא.
הרב אלישע אבינר ראש הכולל בישיבת ההסדר ברכת משה ואיש חינוך
**
לחגוג בקדושה
הרב זאב קרוב
פורים הוא יום קדוש ומיוחד במינו. כלפי חוץ נראה כי מדובר ביום של השתוללות ופריקת עול אבל באמת מדובר ביום שכולו קודש, עד שאמרו חכמים שיום הכיפורים דומה בקדושתו לפורים. "יום הכיפורים כפורים". למעלה שאפשר להגיע ביום הכיפורים על ידי צום ותענית אפשר בפורים להגיע על ידי שמחה ומשתה.
אנו יודעים כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול יותר". דווקא יום קדוש ומיוחד זה נתון ליצר המבקש לתת לו פרשנות של הוללות ופריקת עול. לכן חשוב מאוד שתלמידי הישיבות יחוגו את מסיבת פורים בישיבה דווקא. קריאת מגילה בחבורת התלמידים, מסיבה המתחילה בסעודת יום ובה דברי תורה, סיום מסכת וגם "פורים תורה". לאחר הסעודה ריקודים ושמחה. אם הר"מים יכולים להכין הצגה או דבר תורה פורימי - מה טוב. אבל העיקר כפי שחוגגים בישיבות הגבוהות וההסדר.
נכון, עד לפני כמה שנים הדברים שכתבתי נשמעו אולי הזויים ובלתי אפשריים. לשמחתנו, כיום יש לא מעט ישיבות תיכוניות שבהן חוגגים כך את פורים. יש להאמין ברצון הפנימי הטוב של התלמידים, יש להסביר ולכוון, ואחר כך יהיה בבחינת "טעמו וראו כי טוב".
שתי הישיבות בהן אני נמצא חוגגות את פורים כפי הסדר האמור. תלמידים אוהבים את אופן החגיגה ומחכים בכל השנה למסיבת פורים שכזו. בתפילה כי ליהודים תהיה אורה ושמחה אמיתית.
הרב זאב קרוב הוא ראש הישיבה התיכונית בקרני שומרון
***
הרב יחיאל וסרמן
מסיבה כן, הפקרות לא
חכמינו ז"ל הורנו "משנכנס אדר מרבין בשמחה", שמחה זו מגיעה לשיא בחג הפורים. התלמוד אינו מגדיר את גבולות השמחה, והם משתנים בין אדם לאדם בהתאם לאופיו וליכולתו, אך השמחה חייבת להגיע לדרגה הגבוהה ביותר, כאשר הוא אינו מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.
ברור כי בכל מוסדות החינוך צריכות להתקיים מסיבות פורים. היות שזה חלק אינטגרלי של ההוויה החינוכית והחברתית במוסדות. יתר על כן, מסיבת פורים היא גם הזדמנות לפרוק מתח נפשי לכלל התלמידים, וחשוב עוד יותר, זוהי הזדמנות לתלמידים מסוימים, אשר אינם בולטים בכיתה בלימודים, להתבלט חברתית ולתפוס את מקומם הראוי בחברה.
יש לאפשר לתלמידים להכין את המסיבה לפי ריאות עיניהם ובכלל זאת לספר בדיחות על המוסד והצוות החינוכי ואף לערוך חיקויים של חברים, מחנכים, מורים ואנשי צוות. אולם, כל זאת בתנאי שהדברים נשארים בגבולות הטעם הטוב והמידתיות ראויה.
כדי להגיע למצב האופטימלי, חייבת להיות ביקורת הנעשית על ידי המחנכים בתבונה, בזהירות רבה ותוך שמירת האיזון העדין בין הרצון לפקח ובין חופש הפעולה של התלמידים. אולם חשוב יותר לדעתי, כי המחנכים יקחו לתשומת לב כי עליהם מוטלת החובה לשאול ולדרוש בעניינה ובמהותה של שמחת פורים, החל משנכנס אדר.
המחנכים והתלמידים צריכים לעיין יחדיו בסוגיה מהי משמעות השמחה ביהדות ומהי שמחת פורים האמיתית. על המחנכים להבהיר, כי שמחה אינה הפקרות דתית חברתית או מוסרית ולעמוד על ההבדל העקרוני בין שמחה להפקרות ועל הגבולות הברורים שבין שניהם. אחרת השמחה עלולה לגלוש מהר מאוד להפקרות. שמחה היא דרגה רוחנית ותחושה גופנית פנימית ויש להם מקום חשוב ביהדות ובודאי בחג הפורים. לאחר שהתלמידים ילמדו את הסוגיה ויפנימו אותה, אז ניתן לקוות שיהיה להם את הכלים המתאימים בכדי להיערך ולהכין את המסיבה המסורתית שתהיה עליזה ושמחה, אך בגבולות ברורים ומותרים.
הרב יחיאל וסרמן הוא חבר ההנהלה הציונית וראש המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות
דעות קדומות ופסילת שופטים
מה ניתן לעשות כשיש לי הרגשה שהשופט מזלזל בתביעתנו בעניין ליקויי הבנייה ולכן אינו ניגש באופן הראוי לדון בה?
דיני בנייה / ד"ר אברהם בן-עזרא
הסיפור הוא שגרתי, כמעט בנאלי: דיירים חוו ליקויי בנייה בדירה חדשה שרכשו מהקבלן, והחלו בהליכים מקדמיים לקראת תביעה נגד הקבלן. אותו קבלן שהינו בעל חושים מחודדים, קלט את המצב לאשורו והחליט להקדים את הדיירים באמצעות הגשה של תביעה כספית נגד הדיירים. וכך מצאו עצמם הדיירים נתבעים עוד קודם שהיו לתובעים.
סדר הגודל של כל אחת מתביעות הדיירים הייתה בסכום של 200,000 שקלים, לכן התובעים ביקשו מבית המשפט קיזוז.
אלא שבקדם-המשפט הביעה השופטת את דעתה במילים הבאות: "עוד לא ראיתי תביעת ליקויי בנייה שמסתיימת בסכום כזה".
לדעתי, מדובר בקביעה לא לגיטימית שדי בה כדי לפסול את השופטת מלדון בתביעה. שכן, ישנן תביעות ליקויי בנייה המסתיימות בסכומים דומים, והשופטת לא הייתה אמורה לקבוע כבר בשלב המקדמי שאין לתביעה בסדר גודל כזה כל סיכוי.
אירוע נוסף בעניין הבעת דעה לא לגיטימית של שופט מובא בספרי ′תבונת העדות′.
האירוע התנהל באולם בית המשפט בחדרה. מדובר בתביעת דיירים שונים מ′נווה הברון′ בזיכרון-יעקב נגד חברות הבנייה משה"ב וברמ"ז. עורכי הדין של החברות הנ"ל קיימו דיון בלתי פורמאלי עם השופט קבל עם ועדה, שכן אולם המשפט היה גדוש, ובין הנוכחים הייתי גם אני וגם עורך-דין צעיר ממשרדו של עו"ד א′ מרגלית, שייצג את התובעים.
השופט, וכנראה שגם עורכי הדין של הנתבעות, לא שמו ליבם לנוכחותנו באולם, שלא התבלטה. וכך, כאילו בינם לבין עצמם בחדרי חדרים, התלוצצו עוה"ד של הנתבעות עם השופט "על חשבון" רצינות התביעה, ובכללה מהימנות חוות הדעת המקצועיות שנערכו על ידי, מעשה שלא הוסיף כבוד ויקר לתביעה. במסגרת השיח הבלתי פורמאלי הנ"ל, התבטא גם השופט והביע דעתו נגד התביעה ונגד חוות הדעת.
הדבר חרה לי מכמה סיבות:
א. הנושא לגופו טרם נשמע בתיק זה, ולא הייתה כל הצדקה להביע עמדה כה מוקדם, מה גם שמבחינה מקצועית נעשתה על ידי עבודה יסודית ורצינית.
ב. נפגעתי מהזלזול.
ג. הייתה בכך משום הלבנת פנים ברבים, כי נכחו באולם אנשים רבים, ביניהם לקוחותיי.
לפיכך, ביקשתי מעורך הדין לצאת עמי להפסקה קצרה, והעליתי הצעה שיבקש מהשופט לפסול את עצמו מלדון בתביעה. תחילה עורך הדין דחה הצעה זו, בטענה שאם לא ייפסל, אזי צפוי שיתנכל לנו, והציע להתייעץ טלפונית עם בעל המשרד שבו הוא עובד, עורך הדין המנוסה אהרון מרגלית. משלא נוצר קשר טלפוני והזמן דחק (שכן לא היה טעם רב לבקש פסילה כעבור זמן, נוכח התפזרות הקהל וצמצום האפקט של בקשה מעין זו), הוחלט שעורך הדין ייכנס עמי חזרה לאולם בית המשפט ויבקש מכב′ השופט לפסול עצמו מיד, כל עוד הנוכחים ששמעו את דברי הלעג עדיין נמצאים באולם.
וכך היה: נכנס עורך הדין, צעיר ערבי חדש במקצוע, ואמר בטון שקט דברים כדרבנות, בערך כך:
"כבוד השופט, יש לי משהו לבקש בתיק זה, הפתוח לפניך".
"מי אדוני?" שאל השופט.
"אני מייצג את הדיירים התובעים, ונמצא כאן עמי גם המהנדס בן-עזרא שנתן חוות דעת מקצועיות בתיק. כל מה שאני רוצה להגיד זה…"
"רגע, זו בקשה אז צריך לרשום", העיר השופט.
"אכן כך. בקשתי היא כי כבודו יפסול את עצמו מלדון בתיק".
דממה השתררה באולם. הבעת פניו של השופט העידה על הפתעה מוחלטת ועל רצינות רבה. עורכי הדין ניסו להיאחז באווירה הקלילה והמבודחת שאפפה את האולם לפני כן, אך השופט היה חמור סבר, דבר שביטל כל אפשרות של קלות דעת.
נימוקי בקשת הפסילה היו ברורים ופשוטים, ונוסחו בערך כך:
"כב′ השופט הביע דעה ועמדה בתיק זה בנוכחות התובעים, בא כוחם, והמומחה שמונה על ידם בתיק זה. העמדה של השופט אינה לטובת התובעים, אם נשתמש בלשון המעטה. הצדק צריך שייראה, ולא רק שייעשה. במצב שנוצר, מרשיי אינם נותנים אמון בבית המשפט ומבקשים שכבוד השופט יפסול את עצמו מלדון בתיק זה".
עורכי הדין של הנתבעות נימקו באריכות מדוע אין כל צורך בפסילה, אך השופט פסל את עצמו מלדון בתיק זה.
מיד לאחר מכן, התייעצתי עם עורך הדין, ויחדיו ניסחנו בו במקום בקשה המתבססת על החלטת הפסילה, והיא שהשופט יפסול את עצמו מלדון גם בתיקים נוספים אחרים, שגם בהם חיוויתי את דעתי המקצועית בנסיבות מקבילות. השופט פסל את עצמו מלדון גם בתיקים הנוספים.
לעד מומחה אין מעמד וזכות להתערב בחלק ניכר מההליכים המשפטיים, אף כשהם נוגעים למהימנותו ולמומחיותו. זהו תפקידו של עורך הדין. במקרה הנדון, נמנע ניהול דיונים אצל שופט שזלזל במומחה, והדבר נעשה רק דרך פעולה משפטית שננקטה על ידי עורך הדין, שהמומחה לא היה בה צד כלל.
הכותב הוא מהנדס בנייה ומשמש עד מומחה בבתי-משפט
צילום:AP
העיקרון שעליו מבוסס פורים, ובעצם כל חגי ישראל, הוא אנחת רווחה שמושמעת אחרי תקופה ארוכה של חשש, סבל וכאב // הורים לילדים קטנים, אם כן, יכולים להוסיף בכיף עוד כמה מועדים שכאלה בלוח השנה // מה דעתכם על מועד חדש בשם ′שמחת גמילה′?
אריאל שנבל
חג השן הראשונה
באמת שאין בכוונתי חלילה להלין כלפי שמיא, אבל אם יותר לי, במלוא הנימוס הראוי, מישהו למעלה קצת חיפף בפינישים לפני שהשיק בבכורה עולמית את גוף האדם. ואם גוגל הצליחה להוציא הודעת התנצלות על השקה כושלת של עוד שירות מיותר מבית מדרשו, גם לקב"ה מותר לעשות את זה בכל הקשור למערכת נביטת השיניים בקרב תינוקות.
לא, באמת, מה ילד בן חצי שנה אמור לעשות עם אחד הכאבים החזקים ביותר, שגם מבוגרים מטפסים בגללו על קירות? ואם כבר שיניים, הריור הוא רמז מטרים נחמד שסידר לנו הטבע, אבל באמת שאין לנו מה לעשות עם כמויות גדולות כל כך של ריר, לפחות עד שיקום לו שי אגסי חדש ויציע להפעיל מכוניות על ריר של תינוקות. כמה כסף שיכולנו לעשות. והנה, בוקר אחד, כשהתינוק מואיל לחייך, אנו קולטים על החניכיים פס לבן ומסביבו אדמומיות. אנו חגים מולו בשמחה ובצהלה, מתקשרים לסבים ולסבתות משני הצדדים לבשר על הולדת השן הראשונה, ומקווים (בלב, לא בדיבור חלילה, זה מביא מזל רע), לשניים-שלושה לילות עם שינה סדירה מעט יותר. אז זהו, שכבר בלילה הבא מתברר שלא רק אנחנו חיכינו בסבלנות עד שהשן תצא סוף סוף. גם הברונכיט.
יום טוב שני של התהפכויות
"הנה, הוא התהפך מהגב לבטן, את חייבת לבוא לראות!". "מה אתה מתלהב? הוא כבר עשה את זה פעמיים היום. בוא נראה אותו מתהפך מהבטן לגב". "או, הנה, הוא ממש כמעט מתהפך! לא, רק כמעט. לא נורא, אולי מחר".
כשילד מתחיל ללכת, אני יכול להבין את ההתרגשות. גם כשהוא מתחיל לדבר, אם כי כאן ההתרגשות עלולה לחלוף די מהר בשאלה "תגיד, נודניק, מה היה דחוף לך ללמוד לדבר כל כך מוקדם". אתם יודעים מה, גם הפעם הראשונה שהתינוק מצליח לאכול אבוקדו או בננה שווה אזכור. אבל התהפכות? תגידו לי, איך זה בדיוק מקדם אותו בחיים? נו, ברור: כשהיה על הגב הוא הצליח ללעוס את השטיח רק באמצעות הטיית הראש בזווית בלתי הגיונית - ואילו עכשיו, כשהוא מתהפך, כפתור ופרח, הוא יכול אשכרה לנגוס מלוא הפה בשטיח האומלל. אין מה לומר, שדרוג רציני באיכות החיים.
צילום:AP
שמחת גמילה
בואו נחשוב על זה באופן רציונלי, ובבקשה בלי אמוציות. אתם חושבים שהילד שלכם פראייר? איזו סיבה בעולם יש למישהו שפוי לוותר על אביזר נוחות קלאסי ואצילי כמו חיתול. תארו לכם: אתם הולכים לטיול. כולם נהנים מהסברי המדריך. פתאום אתם חשים שאתם חייבים. אבל עכשיו. איזו פדיחה. אתם מתחילים לחפש שיח עבות, עץ רחב-גזע ורחב-עלים (ומי שלא הבין את הקטע עם העלים ודאי מסתובב תדיר עם נייר טואלט בתיק). כל הקבוצה כבר מזמן שכחה את המדריך שממשיך לדבר אל עצמו, ובמקום זה מתלחשת עליך (לא מספיק חלש, כי אתה שומע הכול מבעד לעץ הלא מספיק רחב) ועל הרגלי התזונה הקלוקלים שלך. עכשיו דמיינו שהיה לכם חיתול. זהו, אני שמח שהצלחתי להבהיר את הנקודה. תודה.
צפרא דסבתא
יום אחד זה מגיע. הילד שלכם מבקש לישון הלילה אצל הסבתא במקום בבית. ברגע הראשון אתם קצת נעלבים. מה, לא טוב לו בבית? ובכן, פולנים יקרים, כדאי שתפנימו. לא, לא טוב לו, או נכון יותר - בטח לא טוב לו בבית כמו שטוב לו אצל הסבא והסבתא, שנותנים לו לשתות שוקו לא רק בימי שבת בין שבע לשבע וחצי בבוקר, אלא כל ימות השבוע. סבתא גם לא מלבישה אותו בבוקר תוך כדי הכנת סנדוויץ′, שיחת טלפון דחופה מהעבודה וניסיונות השתקת בכי של שאר ילדי הבית, מה שגורם לילד להגיע לגן לא פעם עם החולצה מעל הסוודר. לסבתא יש תמיד זמן, רצון, חיוך ובעיקר - ואת זה אל תשכחו - שוקו.
מועד קטן
הילד חזר הביתה מהגן ופניו קצת שונות. אתה מוכן לבוא שנייה? מה זה ליד העין? מה זה הפנס הזה? ברגע זה מתחלקים ההורים לשתי קבוצות, חלוקה שנובעת באופן טוטלי מעברם הרחוק בחצר בית הספר בהפסקה. קבוצת ההורים ילדי כאפות לשעבר, ירימו מיד טלפון למנהלת הגן ויצרחו עליה שככה אי אפשר יותר, שמחר הם מזמינים את המפקחת, ושלא יכול להיות שכל הבריונים של השכונה ישלחו את ילדיהם לגן הזה, ושאני לא צריך כל הזמן להיות בפחד איך הבן שלי יחזור מהגן, אם בכלל. הקבוצה השנייה, שבאופן סימטרי משלימה את הקבוצה הראשונה, כלומר אלה שהעניקו מכאפותיהם לכל מי שחלף בסביבתם, ירביצו חיוך קטן מגבר לגבר, יצלמו את הילד, יצטלמו עם הפנס בזום-אין, ויבקשו מהעולל לשחזר דקה אחר דקה את הקרב הראשון בחייו, שבו כאמור יצא הזאטוט כשידו על העליונה. ארובת העין אולי הרוסה, אבל העיקר שהבן שלהם לא יצא פראייר.
אני פורים
התחפושת הראשונה של הילד שלך לא באמת תשנה משהו בעתידו. אף אחד לא זוכר למה הוא התחפש לפני שנה, ובכלל את מי זה מעניין שהילדה שלך היא הדבורה מאיה. זוזי ילדה, את מסתירה את כל שוק פורים עם הכנפיים שלך. אבל להורים, משום מה, חשובה מאוד התחפושת של צאצאם. כי מצד אחד אם הילדה מההתחלה תתחפש למלכת אסתר או למלכת הלבבות, מה זה אומר עלינו כהורים פמיניסטים שרוצים קצת לצאת מהשטאנץ? מצד שני, רבאק, נחפש אותה לשוטר או לכבאי רק בשביל האידיאולוגיה? בסוף הרי כל הבנות מתחפשות לכלות, וכל הבנים מתחפשים לשוטרים. פלא שהמגזר שקוע עד צוואר בבעיית הרווקות המאוחרת?
פורים שמח.
